כמה כייף לילדים הקטנים שלנו להגיד "קקי", "פיפי" ו"שיט". ואוו, הם מרגישים כאילו כרגע חיברו את מגילת העצמאות של עצמם.
הם מבינים מהר מאוד שהמילים הללו כל כך עזות, נמרצות ואסורות עד שהן נותנות להם את ההרגשה שהם גדולים וחשובים.
התפקיד שלנו הוא לא לקחת מהם את זה אלא ללמד אותם, בסבלנות ובעקביות, את השימוש המתאים ואת הגבולות הברורים, ולזכור שכמו כל תהליך למידה והתפתחות, גם זה ייקח את הזמן שלו.
קראו גם:
הקטנים שלנו מקללים בלי להבין מה הם אומרים, הם יכולים להגיד ״חצוצרה״ או ״פלוץ״ וזה מבחינתם אותו הדבר.
זה מתחיל באופן תמים ונאיבי, "קקי", "שיט" וכמובן "בולבול" ו"פוש פוש" שמלחיצים אותנו ההורים ממש (לא, הורים יקרים, זה שהילדה אמרה בולבול בגיל שלוש לא אומר שהיא תגיע לחלונות האדומים).
ילדים בגיל הרך לא מבינים את המשמעות המינית של המילים, זו לגמרי הפרשנות שלנו.
הם אומרים את זה כי זה נחמד להם, הם חוזרים על מילים ששמעו בכל מיני מקומות ובעיקר הם ממשיכים כי זה מפעיל אותנו, לוחץ לנו על הכפתורים.
הילד אומר "אמא, את קקי" וישר מקבל נאום, הסבר, איום, תגובות כמו "זה לא נעים לי" או "ככה לא מדברים אצלנו בבית".
האמנם לא מדברים ככה אצלכם בבית?
הנה כרגע הוא דיבר ככה.
האם זה אומר שעכשיו הוא לא חלק מהבית?
וזו השורה התחתונה, הורים יקרים: אנחנו לא יכולים לשלוט בהתנהגות שלהם, לא יכולים לגרום להם לא לדבר, לא יכולים לסתום להם את הפה – אז מה כן? אנחנו יכולים לשלוט בתגובות שלנו ולזכור שמטרת העל היא לשמור על מערכת היחסים.
הנה כמה רעיונות:
קודם כל תירגעו
בגיל הגן קללות לא נחשבות להפרת משמעת, הורידו את מפלס הלחץ. הקטנטנים מתנסים בשפה, מחקים ילדים אחרים, חוזרים על מילים ששמעו, זה טבעי וזה תקין.
זה קורה אצל כולם
כולם מקללים, ואנחנו לא ממש רוצים לקחת את זה מהם. בואו רגע נודה על האמת: כולנו משרבבים קללה פה ושם, וברור שאין הורה שרוצה שהילד שלו יהיה החנון בתוך קבוצת השווים שלו. ילדים משמיעים מגוון של מילים שנותנות להם תחושת שייכות.
אל תתנו כוח למילים
התגובות שלנו נותנות למילים עוצמה ומשמעות. ההתייחסות שלנו לקללות יחזקו את הנטייה של הילד להשתמש בהן שוב. אגב, הוא ישתמש בהן שוב גם אם תצחקו או תשתעשעו מהסיטואציה.
הדרך הטובה ביותר היא לא להגיב, אפשר ממש להגיד שיש לנו כפתור מיוחד באוזניים וכשאנחנו שומעים מילים כאלה אנחנו לוחצים עליו וככה לא שומעים כלום.
הקפידו להתייחס למילים הללו כמו אל ״רעש רקע״ שאין מה להתייחס אליו.
ובאותו הקשר, כאן המקום להדגיש כי הפוקוס צריך להיות על ההתנהגות האלטרנטיבית. חזקו שפה נעימה עליה הגיבו ושימו זרקור.
הכו בברזל כשהוא קר
בזמן הקללה אין טעם להיכנס להליכי חינוך, אבל לשימוש במילים גסות, ניבולי פה או קללות צריך להית מקום ברור וגבול מסומן, מוגדר וקבוע.
אנחנו, כהורים, צריכים להגיד לילדים שלנו מה דעתנו על מילים מסוג זה ולעשות זאת בגילוי לב ללא כעס. משהו בסגנון: ״אני יודעת שאתה נהנה להגיד את המילה הזו אבל אני מעדיפה לא לשמוע אותה".
אנחנו מכירים ומכבדים את השאיפות והרגשות של הילדים שלנו אבל תוחמים ומכוונים מחדש את פעולותיהם.
לא להיעלב
מדובר באחת המשימות הקשות, מצד אחד לשמוח שבבית הם מרגישים בנוח ומצד שני להישאר זקופים ולא מבולבלים, כי אנחנו בתפקיד, אנחנו המבוגר האחראי, אנחנו לא שווים להם אנחנו ההורים והם הילדים.
אז לפני שאתם מתבלבלים זכרו שזה לא נגדכם, שימו את הרגישות שלכם בצד כי כאשר אתם מתעסקים בעלבון של עצמכם אתם לא ממש מחנכים – אפילו להפך.
דנה אמר, מנתחת התנהגות מוסמכת MA בחינוך והורות, מרצה ומומחית בליווי התא המשפחתי. בקרו אותי באתר
