העצה הנפוצה ביותר להורים לקראת הפרידות מורטות העצבים של תחילת ספטמבר היא לייצר שגרה קבועה, לדבוק ברוטינות שיחזרו על עצמן בוקר בוקר ויבטיחו לנו ולילדינו הסתגלות קלה ופרידות שקטות ונעימות.
אז מה עלינו לעשות כעת? כשהקורונה חוגגת, הסגרים מאיימים עלינו שוב ושוב, פתיחת שנת הלימודים מוטלת בספק ורוטינות שגרתיות הפכו למושא חלומותינו – איך מתמודדים עם קשיי פרידה והסתגלות שנמשכים אוטוטו כבר שנתיים?
אני זוכרת איך ליוויתי את שני הילדים שלי לגן בפעם הראשונה ותהיתי: למי הפרידה קשה יותר?
קראו גם:
היו פעמים שבהם היום הראשון דווקא עבר בקלילות ואז הגיע היום השני, האסימון נופל, ומבוקר רגוע אנחנו (שלא לומר כל הרחוב), חוזים במופע קורע לב שלא מבייש את בימת הקאמרי. הילדים בוכים בפנים, ההורים בוכים בחוץ והצוות האומלל לא יודע את נפשו מרוב אתגר.
נקודת המוצא היא שאף ילד לא רוצה להיפרד מהוריו. ובואו נניח רגע ציניות בצד, גם אנחנו לא ממש רוצים, מחכים לתמונות מהגן בשקיקה וגעגוע – כי אחרי הכל פרידות הן לא דבר נעים.
אבל חיינו מלאים באינסוף פרידות, קצרות וארוכות, זמניות וסופיות וכל פרידה מכאיבה לנו בדרכה. הסוד הוא שהפרידות הקטנות יכינו את הילדים שלנו לפרידות הגדולות שעוד יחוו, לא נוכל באמת למנוע מהם את זה.
נפרדים מאמא בכניסה לגן, נפרדים מהחבר שצריך לחזור הביתה, נפרדים ממשחק אהוב שנשבר, מחוג שמסתיים, נפרדים לקראת שנת הלילה, מקקי באסלה, מסבתא בנשיקה, מהביס האחרון של העוגה ומהבובה בחלון הראווה.
2 צפייה בגלריה
זה המקום לזרוע בילד שלכם בטחון, לטעת בו אמונה בעצמו ובמסוגלות שלו להתגבר על האתגר
(צילום: Shutterstock)
יש גם פרידות גדולות כשההורים נוסעים לחו"ל, מתגרשים, עוברים דירה וכאלו מכאיבות ממש כמו סבים שנפטרים.
הפרידות הקטנות, אלו שמתחילות בגיל הרך יבנו את העצמאות והביטחון של הילדים שלנו, דרכן הם יגלו את החוזקות שלהם, את האוטונומיה שלהם וישכללו את פתרון הבעיות שלהם. דרך הפרדות הם ירכשו אמון בנו ובסביבה ויתמודדו עם אתגרים בכוחות עצמם.
הפרידה היא רק צד אחד של המטבע, בצד השני יש קשר וחיבור ומשם הקושי, ולמדנו כבר שבתקופת הקורונה הכל מועצם. כי זמני הבית הקשר והחיבור היו אינטנסיביים יותר ואילו הפרידות מחויבות להיות קצרות יותר ואף רבות יותר בשל סגרים ובידודים והנה לנו טירונות מקוצרת בהסתגלות.
אז בתוך התיק החדש, קופסת האוכל המנצנצת ומדבקות השם – קחו לכם גם כמה כללי אצבע לפרידה מוצלחת:
אל תתבלבלו מהבכי
קבלו את העצב, את התסכול והצער. הם לא בוכים כי המקום הוא נורא ואיום, הם לא בוכים כי יש להם חרדת נטישה. הם בוכים כי זו הדרך שלהם לבטא ולפרוק את התסכול, נסו להתייחס לרגשות שלהם, הביעו אמפתיה והילחמו בצורך שלכם לפתור בעיה לא פתירה - אל תבקשו שלא יבכה, אל תגידו שזה עושה אתכם עצובים, אל תבקשו רשות ללכת ואל תבטיחו פרסים – פשוט תנו מקום לקושי. זה ממש בסדר להיות עצוב.
הימנעו מהשוואות
בואו נודה: אין הורה שלא פוזל ימינה ושמאלה ומשווה מה קורה עם הילדים האחרים למה הם נכנסים בקלות. אז בואו ננפץ מיתוס: העובדה שילד נפרד בקלות מהוריו לא אומרת כלום על זה שמתקשה.
הקושי להיפרד לגיטימי ואפילו חשוב - זה בדיוק הרגע שהילד שלנו גדל לנו מול העיניים, בדיוק כאן מגיעה במלוא הדרה העבודה שלנו כהורים המכינים את הילד לחיים ומעודדים אותו כשקשה.
צרו אפקט פיגמליון
האמינו כי הנבואה בסוף תגשים את עצמה. זה המקום לזרוע בילד שלכם בטחון, לטעת בו אמונה בעצמו ובמסוגלות שלו להתגבר על האתגר.
השאירו ״ניחוח״ של בית
אפשר לצייד אותו בחפץ מעבר, אפשר ללמד אותו למי לפנות כשהוא צריך עזרה, אפשר לייצר הסכם פרידה – איך תרצה שניפרד שתי נשיקות וחיבוק? ליד הדלת או ליד השער? ואפשר לתת לו משהו מתוך התיק של אמא (תתפלאו כמה חתיכת נייר טואלט קטנה עוזרת ברגעי צרה).
הקפידו על פרידות קצרות
בזה הקורונה דווקא עוזרת לנו ומחייבת אותנו לא להתקהל, הרי הילד מודע לעובדה שהוא נשאר בגן ואתם הולכים, וזה קשה לו, אין טעם למשוך את הקושי הזה, הפרידות הארוכות הן נצח עבור הילד ומקשות רק יותר.
לא לברוח
אל תזלזלו באינטליגנציה שלו, ותנו לו לפגוש את המציאות. וזה אומר שתמיד היפרדו ואל תנסו ״להתחמק״ מבלי שישים לב. וזכרו כי המבחן האמיתי הוא כמה מהר הילד נרגע ולא כמה חזק הוא בוכה.
דנה אמר היא מנתחת התנהגות מוסמכת, מדריכת הורים, מרצה, מומחית בליווי התא המשפחתי ומפתחת סדנה ראשונה מסוגה המכינה זוגות במעבר להורות.
