החורף רק התחיל, וכבר קיבלנו תחושה שבעל הבית השתגע: הצפות, שיטפונות, לכודים, מכוניות טובעות וכוחות הצלה שמוזעקים לבתים, שעד לפני רגע נראו לנו כמקום הכי בטוח.
הרשתות החברתיות מביאות בזמן אמת תמונות וסרטונים מטרידים של שטחי ענק מוצפים במרכזי הערים במישור החוף. על חלק מהכבישים נעות סירות במקום מכוניות, פחי זבל נודדים אנה ואנה – והכל מלווה בהרס ואובדן רכוש.
אנחנו מביטים בצילומים של לוחמי האש, המחלצים אנשים ממרתפים, משלוליות ענק ומגגות של מכוניות ותוהים: אין פתרון לבעיה?
איך זה שהגענו למצב שבו אחרי מספר שעות גשם הופכות ערי החוף לאגמים ונס ציונה נראית כאילו היכה בה צונאמי? האם זה תמיד היה כך? מה קרה כיום שהגשם הפך לאויב והמים לסכנת חיים, ובמקום שנודה על גשמי ברכה אנו חוששים מהם?
התשובה כתמיד מורכבת. בחלקה הגדול היא קשורה לכך שאנו מכסים את המדינה באופן שיטתי בבטון ומלט ומשלימים את המלאכה באספלט שחור ובלתי חדיר למים.
מה הפלא שלמים אין לאן לחלחל והם מציפים את המקומות הנמוכים? גם אופן הבנייה בארץ תורם לבעיית השיטפונות: הערים שנמצאות באזורים הגבוהים מגדילות את שטחן בהתמדה ומים שבעבר חלחלו למי התהום יורדים בכמויות ובמהירות לערי החוף והשפלה ומציפים אותן. דוגמה טובה היא מודיעין, שהתפשטותה אל עבר השטחים הפתוחים גורמת לזרימה חזקה אל נחל איילון ותל אביב.
אז מה עושים?
ההצפות אינן גזירת גורל משמים או אסון טבע בלתי נמנע. כך ניתן לצמצם אותן ולהקטין את שכיחותן העתידית:
לתכנן את הבנייה העירונית כך שתאפשר למי הגשמים לחלחל באמצעות הפנייתם לגינות ומדשאות והכוונתם לאתרי חלחול (כפי שכבר עושות כמה ערים בישראל).
להשתמש במשטחים מאפשרי חלחול במדרכות ובכבישים, במגרשי חניה ובתשתיות, כך שהמים ייספגו בקרקע דרכם. במגרשי חניה גם ניתן להתקין משטחי חלחול (כפי שקיים בחניון שפירים).
להפנות את מי המרזבים לבורות חלחול בצמוד למבנים ובכך להקטין את העומס שעל מערכת הניקוז העירונית.
לשמור על השטחים הפתוחים והחקלאיים, מה שיאפשר למים להיספג בקרקע במקום להציף את גוש דן.
אז רגע לפני שתושבי השפלה קונים סירות גומי מתנפחות ועוברים אימוני הפעלת קיאקים, בואו ננקוט בכל אמצעי המניעה האפשריים.
הכותב הוא שגריר, שליח מיוחד לשינויי אקלים וקיימות, משרד החוץ
