אחרי שהצלחתי בפעם הקודמת להצחיק טוב את הבריות, זרים גמורים כבסטיז, קצת התבחבשתי הפעם. הרגשתי שצריך כמה הבהרות וקונטרות, והיקום - כבר עשה את שלו. הייתה לי שיחה נהדרת עם חבר יקר למדף, בעקבות סיפורי הדושים.
תדע כל רווקה עבריה (וכל רווק עברי, לא להפלות), וישמח ליבה (וליבו) - לא כולם דושים ולא כולן דושיות. ובכן, שלום, הפעם באתי עם הפנס שלי להאיר קצת את הדרך המבעסת לשאר הסירים והסוטאז'ים נטולי המכסים.
החבר התחיל ב"כתבת מלא טורים, ורק אחד מהם מוקדש לחוויות עם דושים, כאילו פרק ספיישל, מה שיכול היה להיות בקלות טור של הדוש השבועי. אבל החיפוש שלך אחר אהבה כל כך כן ואמיתי, שרואים שאת באמת אופטימית. לא סתם את לא "נופלת" על דושים, כי את באמת מכווננת את עצמך למקום אמיתי".
כך, הוא העלה בדיוק את מה שרציתי להעלות בעצמי - איך אצלי הרוב טוב, כשיש מי מאיתנו שנופלות על דושים למכביר? האם יש לי מזל?
תנו לי רגע להתנשא פה קלות: אין לי מזל, יש לי שכל. ויותר מזה, יש לי עוצמה.
בתור התחלה, אני מדירה אצבעותיי מהאפליקציות. תתפלאו לגלות שקבוצות פייסבוק, ווטסאפ וטלגרם - כולל כאלה שאינן להיכרויות, הן כר פורה פי כמה. אורגני יותר, לכן פחות רווי דושים שמחכים עם הנשק הלא מתוחכם שלהם לאנטילופות. עוד גונבה לאוזניי שמועה שטרם אומתה אך בעלת היגיון מסוים, לפיה האפליקציות חוסכות מכם/מכן את המדויקים ביותר עבורכם/ן, כדי שתישארו מנויים ותשלמו. מי אמר תאבי בצע על גבם של רווקים ורווקות מתוסכלים ולא קיבל?
מה גם שממרום שנותיי, למדתי להריח את רוב הדושים מקילומטרים, לא משנה מהיכן באו. נשים, אני מאמינה שרובכן כבר יודעות לזהות אותם בעצמכן. גברים, מקווה שגם אתם יודעים לזהות דושיות ולא מבזבזים עליהן זמן יקר. מהמעט שראיתי, הן אוהבות לעשות פאסיב אגרסיב.
כמו כן, מאז סיום הזוגיות האחרונה שלי (ראש השנה תשפ"ג, זוכרים?), אני הרבה יותר בטוחה בעצמי ובכמה אני שווה, ומשדרת את זה החוצה. בלי פחד. ואכן לדברי חברי היקר למדף, אני מכוונת מטרה.
הלכה למעשה, מעטים אלו שמעיזים להתקרב לכתבנית כמותי שמכריזה בראש חוצות שהיא עכשיו מחפשת רק זוגיות משמעותית ואתם לא תכניסו אותה למיטה דרך זה, יא בני עמלק. זה להסתכן באזכור מביך בטור, אחריו גם השיה התמימה ביותר לא תאמין לתחבולנים השפלים שאתם.
ועם כל השכל והעוצמה, גם לי יש בקרים בהם אני קמה מאוד מאוד מיואשת. גברים חיוביים ונחמדים בזה אחר זה, מעייפים לא פחות. בטח אחרי רזומה עשיר ניסיון כשלי, על כל אחד שלא ממשיך לשלב הבא (לרוב מבחירתי), יש בעסה באוויר ותחושת "כולם רק אחלה-זה-לא-מספיק. אין באמת אחד שמתאים לי ואני אשאר לבד בעולמנו עם פרנקו ונינג'ה, אם זה מה שנגזר עליי".
אחזור לשיחה עם חברי שאיתי בייאוש הרווקי. נשאלתי איך אני מצליחה לא להתייאש בחיפושי האהבה שלי, והאם קורה לי לפעמים לחשוב מה דפוק איתי, ואיך משתחררת מהתחושה הזו אם כן.
קראו גם:
עניתי שה"מה דפוק איתי" הזה מלווה אותי מדי יום ביומו, וכשאני מוצאת דברים שדפוקים איתי, אחרי שאני מכה על חטא (דבר שאני ממש אלופה בו לצערי) ומתבעסת כמה זמן שצריך, אני מפיקה לקחים לניסיון הבא. אם לא מצאתי דפקות נקודתיות, אני פשוט ממשיכה הלאה, אולי אפילו שום דבר לא דפוק והכל בסדר.
ועם כמה שהתחושה בלתי נמנעת, אני מזכירה לי תמיד מה לא דפוק איתי. עבודה, תחביבים, חברים, משפחה, דברים שרציתי והשגתי, כוח רצון ומשמעת עצמית מטורפת... הנה, תראו בכמה דברים אני כן טובה. אז בלמצוא זוגיות - פחות.
האמת? עצתי לנחלת הכלל היא לבוא לחיפוש הזה כמוני, ממקום בריא, שמרוצה מעצמו. זה הביא את חברי היקר לשאול - "ואם אף פעם לא אהיה מרוצה מעצמי?".
עניתי שאף אחד לא 100% מרוצה מעצמו תמיד. אז נגיד, מרוצה מעצמו מספיק בשביל לא לחסום מבפנים את הזוגיות הטובה לה הוא מייחל. והנה דוגמא: כשהייתי סטודנטית, לא הייתי בטוחה בעצמי, אך לא עד כדי חסימת גישה ללב שלי, ובאמת לקראת סוף התואר הייתי בזוגיות (שאגב, לא חיפשתי). לעומת תקופה שנאלצתי לגור אצל אבא ולעבור סוג של שיקום נפשי מטראומה (לא לכאן ולא לעכשיו), אז חסמתי כל נתיב לאפשרות שתהיה לי זוגיות, כי הרגשתי לעצמי כמו סמרטוט נידף ברוח.
השיחה המשיכה אחר כך, על כל מה שמסביב למדף הסירים והסוטאז'ים מלאי הייאוש וחסרי המכסה. קצרה היריעה, אז רק אאחל מזל, שתמצאו את העוצמה ותמשיכו להיעזר בשכל. הוא לטובתכם.
