השבוע קיבלתי הודעה מאמא שאמרה לי שהיא ממש מודאגת. בשבוע שעבר, כך סיפרה, דיברו עם הילדים על יום השואה, ועכשיו כבר התחילו לדבר על יום הזיכרון - ולא ברור לה איך כל העומס הזה יכול להתעכל אצל ילדים בכיתה ב'.
2 צפייה בגלריה
יום הזיכרון
יום הזיכרון
יום הזיכרון
(צילום: shutterstock)
בבית שלהם, כך היא סיפרה לי, כמעט ולא רואים חדשות. אחת הסיבות לכך היא הרצון שלה שהילדים לא ייחשפו לאירועים מלחיצים. "אם אני לוקחת קשה את החדשות ובוכה מסיפורי הניצולים ביום השואה והנופלים ביום הזיכרון, הילדים בטח ייקחו את זה הרבה יותר קשה.
"אני רוצה לדחות עד כמה שאפשר את הגיל שבו הם יחשפו לדברים האלה", אמרה.
קראו גם:
בדברים שלה יש, לדעתי, משהו מקסים. הצורך של כל אמא הוא להגן על הילדים שלה, וההבנה שהחשיפה למידע לא תלויה רק בה, מתסכלת אותה. פתאום היא מבינה שאפילו אם תוציא לגמרי את המסכים מהבית, היא לא תוכל למנוע מהמידע להגיע לילדה שלה.
כוחו של תיווך
כיום מאוד קשה עד בלתי אפשרי להסתיר מהילדים מידע, על אחת כמה וכמה כשמדובר במאורעות חשובים שהם חלק בלתי נפרד מהמדינה שלנו. המידע נמצא בכל מקום ותמיד יהיה ילד ששמע משהו, אמר משהו, ראה סרטון או שאחיו הגדול סיפר לו.
במקרה של יום הזיכרון מדובר בתכנים שהם חלק מהחומר הנלמד בבית הספר, וטוב שכך. בהתחשב בעובדה שהמידע יגיע לילדים בכל מקרה, כדאי שנדאג לתווך להם את מה שאולי ישמעו ואת מה ששמעו בניסוח תואם גיל.
ברגע שאנחנו נהיה אלה שמעבירים את המידע ומתווכים לילדים את המציאות, כולל הצדדים הפחות סימפטיים שלה, באמת יהיה להם קל יותר להתמודד והם יגיעו מוכנים.
2 צפייה בגלריה
תבהירו להם שזה נורמלי לפחד או להיות עצובים. גם אנחנו עצובים
תבהירו להם שזה נורמלי לפחד או להיות עצובים. גם אנחנו עצובים
תבהירו להם שזה נורמלי לפחד או להיות עצובים. גם אנחנו עצובים
(צילום: shutterstock)
איך עושים את זה?
תמיד מתחילים משיחה. תשאלו את הילדים מה הם יודעים ומרגישים. למשל, לפני יום הזיכרון תשאלו אותם מה הם שמעו על היום המיוחד הזה ומה הרגישו. אפשר לדבר גם על פרטים "יבשים" וגם על רגשות ופחדים.
חשוב לתקף את הרגשות האלה ולנרמל אותם. הכוונה היא לתת תוקף לרגשות ולהבהיר שזה נורמלי לפחד או להיות עצובים. גם אנחנו עצובים.
עידוד והורדת מפלס הלחץ
על מנת שהילדים לא יישארו עם הפחדים והרגשות השליליים, חשוב לעבור גם להסבר מעודד ותואם גיל. איך אפשר לעשות זה?
על גבורה וביטחון
גם אם זה עלול להישמע כקלישאות, אפשר לדבר עם הילדים על חוזקו של הצבא ועל אומץ ליבם של החיילים שמגנים ושומרים עליהם. בזכותם ובזכות הצבא החזק שלנו אנחנו יכולים להיות רגועים.
גם הבית שלנו מגן עלינו ונותן לנו תחושה של ביטחון, אפילו כשכולם ישנים. אפשר להוסיף לשיחה גם גוונים יותר מרוככים ולספר שבצבא יש לא רק חיילים, אלא מדריכי כושר, טיולים בארץ, להקה, וכן, אפילו נועה קירל שירתה בצבא.
הכנה לקראת הצפירה
יש ילדים שנבהלים מרעש הצפירה, לכן כדאי להכין אותם מראש, להסביר (ולהדגים) שמדובר ברעש חזק ורצוף. לנמק את הרציונל שמאחוריו - הוא מאפשר לכולנו לעצור הכל, לעמוד דום ולתת כבוד.
אפשר גם לספר להם שלפעמים הצפירה גורמת למבוכה ויש ילדים שצוחקים. ולא נורא, זה קורה כשנבוכים.
מישהו שמכיר מישהו
במדינה הקטנה שלנו כולם מכירים את כולם. אם אחד החברים בכיתה או בשכונה הוא בן למשפחה שכולה, חשוב שהמענה במקרה כזה יהיה מדויק יותר ומותאם יותר לילד.
במידת הצורך, כדאי להיעזר בליווי על מנת לתווך את המקרה בצורה הכי נכונה וספציפית. חשוב להגיד לילדים בכנות שלפעמים קורים מקרים עצובים, אבל להרגיע ולהוסיף שאנחנו חזקים ושומרים עליהם תמיד.
המידע ואנחנו
לתקשורת יש יתרונות וחסרונות, היא שולחת זרועות לכל עבר ולכן חשוב שנלמד לחיות איתה ולהתפתח איתה.
כל הורה צריך להבין שלא ניתן למנוע מהילדים את המידע, לכן עדיף שגורם שקול, מדוד ותומך יהיה זה שימסור אותו - ויתווך בין מה שהם שמעו למה שקרה בפועל.
ולא לשכוח: תהיו רגישים לילדים ותקשיבו לתשובות שלהם. יום הזיכרון ילווה אותם שנה אחרי שנה במדינת ישראל למודת הקרבות, וכדאי שהחוויה הראשונית של האווירה, הטקסים, הסיפורים והצפירה - לא תצרוב בהם זיכרון מטלטל.
נעמה צובל - יועצת זוגית ומדריכת הורים למתבגרים ולגיל הרך. טל. 052-5555339. בקרו אותי באתר