מגילת רות מביאה אל קדמת הבמה את היחסים בין אישה לחמותה. בין חמות לכלה. את הקשר בין רות לנעמי. מערכת היחסים הזאת, המיוחדת, עם האישה שאת מקבלת להמשך חייך (טפו טפו טפו) אחרי החתונה שלך. או של בנך.
אגדות מסמרות שיער רבות נכתבו על מערכת היחסים הזאת. כמעט כל אישה סוחבת סיפור, אם לא על חמותה, על חמותה של אימא שלה. וככה אנו מהלכות בעולם של חמיות וכלות, מי מאיתנו על מי מנוחות, מי מאיתנו תופסת מרחק, ויש גם כאלה שאצלן מדובר בהתנגשות טיטניות בלתי ניתנת לעצירה.
ובתווך, יום אחד, מגיעים מי שיטרפו את כל הקלפים. הנכדים.
× × ×
"טוב", צלצלה אליי יום אחד אימא שלי לפני הרבה שנים ואמרה: "אז את ואני רבנו, אין לזה שום קשר לנכדים. הם לא אשמים. אני שולחת את סבא להביא אותם".
הם היו אז קטנים, ובי עוד נותרו קוצים של נערת התבגרות. אבל גם הייתי עייפה, כל כך עייפה, וגם אם השטן היה מציע לקחת אותם לשעתיים הייתי רואה בזה ברכה.
היום הקוצים שלי קהו, וגם ההתבגרות כבר מזמן היא לא גיל חינני. ואני בכלל לא זוכרת על מה רבנו באותה פעם. והיום, גם אם אנחנו רבות, זה לרגע. ועוברות הלאה.
× × ×
השבוע, בין שמלה אחת של מלניה למשנתה, בעוד כולם עוסקים בגזרה של זו או בשילוב הידיים המרגש עם נחמה ריבלין המקסימה, שלחה לי מישהי קטע שלא היה לה אומץ לפרסם בפייסבוק.
היא יודעת שהיא צריכה לשתוק, ואפילו קצת פחדה שזה טיפשי, או קטנוני, ולא יפה להגיד את זה, וגם היא באמת הכי אוהבת את נכדיה, וכמובן את בנותיה ובניה וכלותיה וחתניה. והכי שמחה שהם באים.
אבל לפעמים יש גם סייגים קטנים.
ואחרי שהתרגלנו כל כך הרבה שנים לזה שיש את הצד שלו והצד שלה, מתברר שיש גם את הצד של סבתא.
היום, כשאני אי שם בקו התפר בין הסבים וההורים, לא סבתא עדיין וגם כבר לא אימא לקטנטנים — אני מתבוננת על שני הצדדים ויכולה להבין את שניהם.
אז הטור הזה מוקדש לכם אימא ואבא, באהבה. ולך חמותי היקרה.
לא תמיד אמרתי מספיק תודה.
× × ×
בשם יותר סבתות ממה שנדמה, הנה מה שלא נהוג להגיד:
"בני היקר, נדמה לי ששכחת את הקטנצ'יק אצלי בבית.
אני יודעת שרעייתך עייפה והבטחת לה שקט, ומבינה. אוי, סליחה, אני לא רוצה להביא אותו אליך (אפילו שיש לי כיסא לתינוק באוטו) בוא ותיקח אותו. אני סתם רוצה לשבת עם הרגליים למעלה אחרי חמש שעות של בקבוק, גרפס, וטיול על הידיים וגם בעגלה.
"ולך כלתי האהובה, רציתי להגיד שחדר השינה שלי הוא שלי בלבד. זה נכון שהקטן צריך לישון וזה המקום השקט ביותר בבית, אבל מתנצלת. תרדימי אותו בכל מקום, אבל אני רוצה שזה יהיה המקום שלי (וכן, אני מרדימה שם אותו ואת האחרים, לי מותר להיכנס למיטה שלי).
"חתניי וכלותיי, זה נכון שיש אצלנו מכל טוב, אבל רציתי להגיד שאפשר לתלות את המגבות וגם להעביר קצת את הטוש על דפנות האמבטיה ולהוציא את הצעצועים החוצה. כמובן רק כשאתם מקלחים את הילדים. כן, אני יודעת שכבר התרגלתם שאני עושה זאת כי אתם נורא עייפים.
"וגם רציתי להגיד לכם בנותיי וחתניי, בניי וכלותיי האהובים שזה ממש כיף שאתם באים —אתם באמת לא צריכים לעשות כלים, אבל מה דעתכם להוריד הכול מהשולחן? הכול. לא רק כמה צלחות. ואם לא, אז לפחות תשמרו שלא יתעסקו עם הטלוויזיה, כי אחרי שאתם הולכים ואני שמה רגליים למעלה וממתינה לחיים הטובים, יש רק שלג במסך.
"אז לפני שנדבר על חיתולים, קקי, וזה שאתם נותנים לי הוראות כאילו מעולם לא גידלתי ילדים, רציתי להגיד לכם עוד דבר אחד יקרים ואהובים. אני גם אוהבת שמזמינים אותי לארוחה מבלי שאצטרך לטפל בילדים. סתם כי מגיע לי. וכשהנכדים ייסעו הביתה רחוצים ונקיים עם פיג'מות חדשות אני מודה שאחייך ואגיד: כמה טוב שבאו. ומודה, זה גם בסדר שהלכו".
× × ×
פעם שאלתי את החמות שלי, שולמית, על הסבים והסבות שלהם. והיא אמרה לי את מה שלא חשבתי עליו. שלדור שלהם לא היו סבא וסבתא. הדור של הוריהם (הרבה פעמים בכלל הדור שלהם) הגיע לארץ לבדם. הדבר הזה של מה התפקיד של סבתא וסבא זה משהו שהוריהם התחילו, והם. ולנו עוד לפעמים יש טענות.
× × ×
מגילת רות, שאותה נקרא בשבועות, מביאה את סיפורה של משפחת אלימלך, אחרי שהאב והבנים נפטרו, ואם המשפחה נעמי נשארת עם שתי כלותיה. רות מחליטה לא לעזוב את נעמי כשהיא מחליטה לחזור לבית נעוריה. כשנעמי החמות מבינה שבעז שם עין על רות כלתה, היא מסייעת לה לכבוש את לבו, ולבסוף בעז לוקח אותה לאישה וממנה מתחילה שושלת בית דוד, ככתוב: "וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד" (מגילת רות, פרק ד', פסוקים כ"א־כ"ב).
× × ×
רק בואו נזכור שבין כל הגברים האלה שמולידים, יש אימא אחת עייפה. וגם סבתא אחת, שעושה בסוף כלים. אחרי שבאים לקחת את הנכדים.
