שמעון הקטן שמע את הצעדים, וראה את המגפיים השחורים של האנשים הרעים שלקחו את אבא מנדל. על כל המחזה הזה צפה מהמחבוא שמצא עם יוסל׳ה אחיו הגדול...
הסיפור מתרחש בשנה 1940, בעיר פיאטרה ניאמץ שברומניה. בבית קרקע קטן מתגוררת משפחת ליבוביץ, אמא פסיה, אבא מנדל ושלושת ילדיהם - הגדול יוסל׳ה בן 10, ילד אנרגטי ואחראי תמיד מוכן לעזור לכולם, שמעון השובב בן ה-4 עם עיניים בורקות ומאירות שנראה רוב הזמן כמתכנן את מעשה הקונדס הבא, ומלכה התינוקת היפה והמתוקה בת השנה.
אבא מנדל אדם דתי, לבוש רוב הזמן בחליפה שחורה ומגבעת לראשו ואימא פסיה העדינה, עיניה תכלת ושערה הזהוב אסוף במטפחת צבעונית, המראה שלה כפרי יותר והיא עסוקה רוב הזמן במטלות הבית והעבודה במכולת המשפחתית הקטנה שלהם.
את המכולת הקימו בתוך ביתם כשפתחו חלון של אחד החדרים הפונה אל הרחוב ומשם הציעו את מרכולתם. המכלת עזרה מאוד לפרנסת הבית ותושבי השכונה נהגו להגיע אליה מדי יום ולהצטייד במצרכי מזון בסיסיים.
יוסל׳ה, שהיה בוגר מכפי גילו, נהג לעזור במילוי וסידור המדפים, בטיטוא הרצפה ובחיתוך חריץ הגבינה הגדול למנות ששקל, 220 גר׳ בדיוק כל חתיכה. כך עשה כל יום מיד כששב מבית הספר.
היה זה בוקר שגרתי ביום קר של חורף 1940, אבא מנדל היה עסוק בסידור כיכרות הלחם החמים שהגיעו כמה דקות קודם.
אמא פסיה עמדה ליד הכיריים כשמלכה התינוקת צמודה לצד גופה השמאלי ובכף ידה הימנית אחזה כף עץ גדולה איתה ערבבה את דייסת הממליגה שהכינה כארוחת בוקר לבני הבית.
יוסל׳ה שהיה אחראי על כך שהוא ושמעון הקטן יהיו לבושים ומוכנים בזמן כדי שלא יאחר לכיתה, היה עסוק ברדיפה אחר האח השובב כדי שיזדרז להתלבש. הטא ילווה אותו בשלג לגן הילדים, וימשיך בדרכו לבית הספר.
ואז זה קרה! דפיקה חזקה על דלת הברזל שבכניסה שיתקה את כולם באחת. "לפתוח את הדלת", נשמעה צעקה חזקה. פסיה עזבה את כף העץ וכיבתה מיד את האש בכירה. היא רצה מבוהלת לכיון חדר הילדים, שמעון ויוסל׳ה עמדו שם מתוחים והביטו באימם. היא סימנה להם עם האצבע המורה על שפתיה והם הבינו מיד שביקשה מהם להחריש ולהיכנס אל מתחת לאחת המיטות. משם מיהרה פסיה למנדל שלה, הם הצליבו מבטים כמבינים אחד את השניה ללא מלים.
מנדל ניגש לפתוח את הדלת. הם היו שלושה, גבוהים, חסונים לבושים במדים מוקפדים ומגוהצים למשעי. הדפו את מנדל בדחיפה גסה, ליבה של פסיה נחמץ למראה בעלה המושפל. שמעון הקטן רעד מפחד ויוסל׳ה חיבק אותו כששניהם שכובים על הרצפה הקרה מתחת למיטת הברזל הגדולה אותה חלקו. לא פעם הרגיע יוסל׳ה את שמעון הקטן כשזה היה מתעורר בלילות מחלום מפחיד. אך באותו הבוקר כשנכנסו האנשים הרעים שלקחו את אבא, גופו הקטן של שמעון רעד בחוזקה אותה יוסל׳ה טרם פגש. גם יוסל׳ה פחד אך לא הרשה לעצמו לגלות, הוא האח הגדול והאחראי...
החיילים הסתובבו בבית כשהמגפיים השחורים שלהם משמיעים נקישות עזות בכל צעד. יוסל'ה ושמעון הצליחו לראות את המגפיים שלהם, שמעו את הצעדים המפחידים, שמעו את אבא ממלמל ואת אמא בוכה.
החיילים צעקו בשפה לא מובנת, אבל נשמע שהחיילים כועסים מאוד. אחרי כמה דקות היתה דממה. לפתע נראו כפות רגליה של אמא פסיה מתקרבות אליהם. יוסל'ה החליט שעדיין צריך להיות בשקט, ואז שמע את אמא מדברת אליהם מתוך בכי חרישי. "הם לקחו את אבא, הם לקחו את מנדל שלי... מה נעשה?".
שמעון ויוסל'ה מיהרו לצאת ולחבק את אמא. כך ישבו ארבעתם חבוקים על השטיח העגול, אמא בוכה ומחבקת את מלכה, שמעון בוכה ומחבק את אמא ויוסל'ה, שמיד קיבל על עצמו את תפקיד הגבר הקטן, לא הרשה לעצמו לבכות. הוא רק חיבק את אמא פסיה שברגע אחד חרב עליה עולמה הישן ומציאות של הישרדות ודאגה נוראית נחתה עליה.
***
לעילוי נשמתם של מנדל סבי, פסיה סבתי, שמעון, אבי, יוסל׳ה דודי ומלכה דודתי האהובים ז״ל. תהיינה נשמותיהם צרורות בצרור החיים ומנוחתם עדן.
סבא מנדל הוחזר ממחנה העבודה אליו נלקח בתום המלחמה ב-1944. הם עלו לארץ ישראל. ראשון הגיע שמעון אבי בעליית הנוער בשנת 1948, יוסל'ה נשאר עם הוריו ועלה יחד איתם ועם מלכה אחותו אחרי קום המדינה.
ענת אהרוני, NLP coach, מומחית לזיהוי וחיבור רגשי עמוק לנקודות החוזקה שלך. לקישור לאתר שלי לחצו כאן. 054-8181096
