ב-31 באוגוסט לפני כ-15 שנה, עם הוודע הפסדו של חיים ברוידא לנחום חופרי בבחירות לראשות העיריה, הגענו למטהו של ברוידא יחד עם מי שהיה הקמפיינר שלו בבחירות ההן, רוני פילבסקי. ברוידא ישב ומסביבו פנים מכורכמות, חלקן בוכיות. הוא עלעל בדפים שלפניו כדרך שנוהג לעלעל כל אדם בשעת אכזבה. לפתע הוא פשט את ארשת הלוזריות ולבש ארשת מנוצחים, קם ממושבו והחל לנחם בחיבוק את הנוכחים. איש ואישה כפי תרומתם לקמפיין. "תודה רבה לכולכם", אמר, "הפסדנו אבל זה לא הסוף". "פשש, זה מנהיג", לחשתי לפילבסקי, "עזוב", הוא השיב, "לא חופרי ניצח, חיים הפסיד לברוידא".
15 שנה אחרי, ברוידא ניתץ את קללת סיזיפוס שדבקה בו והפך לראש עיר, ודומה כעת שהוא נלחם קרב איתנים, עקוב מדם, בינו לבינו. בין חיים לברוידא.
קבלת פנים
משהו לא טוב עובר על ראש עיריית רעננה חיים ברוידא. "טוב" היא מילה סובייקטיבית, קשה לאמוד אותה במבחן אובייקטיבי. שנה אחרי הבחרו לראשות עירית רעננה גם את ברוידא, לטוב ולרע, קשה לשפוט. הוא בן אנוש, יש כאלו שחושבים שהוא לא חושב כך. הוא חושב שהם חושבים שהוא לא חושב, אבל זה בעצם לא חשוב. כל כך הרבה חושבים יש ברעננה בימים אלו וחשיבה אחת ראויה אין.
לפני כשבוע ומחציתו התנהלה ישיבת הנהלת הקואליציה בעיריית רעננה. להדיוטות שבינינו נסביר כי ישיבת הנהלה מאגדת בתוכה אחת לחודש את ראשי הסיעות השותפות לקואליציה העירונית לדון, להתעדכן, לשמוע ולהשמיע. בעיקר להשמיע. עו"ד אלי אלוש הגיע לישיבה. הוא יו"ר סיעה (הסיעה הדתית המאוחדת) שחזר אך זה עתה לקואליציה לאחר פרישתו ממנה בהוראת הרב הראשי לרעננה בשל מצעד הגאווה. ברוידא הסביר לו בעדינות של ארמדיל שהוא לא רצוי. ברוידא לא אוהב את אלוש. זה הדדי אגב.
הרקע לקבלת הפנים הטרויאנית היה סירובו של אלוש להכיר בהסכם הקואליציוני החדש שנחתם עם סיעתו, והוא נחתם! מאחורי גבו עם שניים מחברי סיעתו, לורן עייאש ודרורה כהן. איילה בר, האחראית על הבופה בקבלת הפנים הזו (שעוד מעט נייחד מספר מילים להוותה עלי אדמות אחוזה 103) הבהירה זאת לאלוש לפני הישיבה, אחריה ותוך כדי. אלוש הלבין ויצא פגוע ובראש מורם. חבר הקואליציה וראש סיעת "רעננה מכל הלב", יקי ודמני, שבימים שלפני הישיבה השמיע את מחאתו סביב ה"כלנתריזם" שהחל להתפשט במועצת העיר בו כל חבר סיעה יוצא כנגד ראשה, העיר לראש העיר כי הדבר אינו מקובל עליו. לא האקט, לא הדרך ובהחלט לא הסגנון. ברוידא לימד אותו מבוא לקורס בסטיילינג, ולפי עדויות הנוכחים דפק בחוזקה על השולחן ובדציבל השמור לבלפור צעק לעברו משפט בנוסח: "אם לא נוח לך אתה גם יכול לצאת". ליקי ודמני זה הספיק.
יקי לא לבד
יקי ודמני הוא איש מרשים עם עקרונות טיטניום. אפשר לבקר אותו על עקשנותו בעמידתו עליהם, לא ניתן שלא להעריך אותו על כך. מבין כל חברי המועצה שהעיתונאים משוחחים איתם מתחילת הקדנציה ועד עתה, ודמני הוא היחיד שסירב בתוקף לנדב מידע כלשהו על הנעשה בכהונה הנוכחית. "אני מתנצל", הוא אומר באדיבות, "אני לא מקור עיתונאי". הוא גם אדם גאה במובן ה'אולד סקול' של המילה. סביר להניח שמגיל 5 לא צעקו עליו, עד שבא ברוידא. אנשים רבים זכו לאחרונה להזכר בילדותם בקרבת ברוידא בשעת כעסו. כזה הוא ברוידא, טיפוס נוסטלגי.
העדויות הזורמות בעשרותיהם למערכות העיתונים, ללא מליצה, בשנה האחרונה מצד 'נפגעי ברוידא' שסיפרו על תחושותיהם הקשות בכמה אינצידנטים איתו כבר זכו לשם המורבידי "עמותת נפגעי פעולות תגמול ואיבה". למותר לציין, שרבים מהם בעלי אינטרס פוליטי, או כאלו שפוטרו או מועמדים לפיטורים, ובכל זאת היחס לא פורפורציונלי.
אנה פוזמנטיר, "חברת עמותה בכירה", סיפרה כי הפעם הראשונה בה הבינה שברוידא זה לא אותו חיים שהכירה הייתה כחודש לפני הסיבוב הראשון בבחירות האחרונות. מפאת כבודו של ברוידא נשאיר על רצפת העריכה את תיאור "התפרצותו" כפי שתוארה בפנינו. עם פוזמנטיר וברוידא נפגשתי כחצי שנה לפני הבחירות בקפה לנדוור ברוטשילד בכפר סבא. זו הייתה פגישה ארוכה עם מכר נוסף, חביבה על גבול המשפחתית וקשה היה שלא להבחין בסגידתה של פוזמנטיר לברוידא. ובואו, לא נפתח עכשיו במניפסט על חוט השערה המפרידה בין אהבה לשנאה. ולמרות זאת, היחס של ברוידא לפוזמנטיר גובל גם בסוג של השפלה לא ראויה. לבריטים יש כלל חוקתי לא כתוב שנקרא: it's not done, אומרים שברוידא לא מתבטא היטב באנגלית.
כמו צמח בר
כמו בכל פסיכודרמה טובה שמנסה לברר מה טיב התנהלותו של הכוכב הראשי, מי הנבל ש"הפך" אותו ומי "מוביל" אותו, כך בטלנובלת רעננה גילו רבים את ה"אשם" העיקרי להתנהלותו של ברוידא - גיסתו, איילה בר. זה הבל כמובן. לייחס לפעולותיו של אדם, כל אדם, מניע שאינו תלוי רצונו זו חשיבה לא רציונלית שלא לומר קונספירטיבית על גבול הפנטזיה. איילה בר היא אכן מלוחשות אפרכסתו של ברוידא. זה ברור, אבל לברוידא כיצור אורגני מפותח יש גם מוח והוא המנוט, הקובע והמחליט. אל תתנו לו את ההנחות האלו.
בארמית, המילה "בר" היא בין היתר חוץ (בר מינן, אין תוכו כברו). מבחינה אטימולגית זה גם המקור לצירוף הלשוני "צמח בר", לא שייך, מבחוץ. איילה בר לא אמורה להיות בעיריית רעננה. נקודה. גם ריח הנפוטיזם העולה מנוכחותה, גם האיסור החד משמעי של משרד הפנים להעסיקה, בין בשכר בין בהתנדבות, זועקים מנהל לא תקין. במשרד הפנים בודקים בימים אלו עדויות חדשות וממוסמכות על התערבותה, שוב, בעניינים פוליטים ומוניצפליים. חלק מהעדויות הגיעו אלינו. כשעובדי עירייה בכירים שולחים נבחרי ציבור לשוחח איתה כדי לקבל אישור לפעולותיהם זה מביך. ובינינו, מביך שגם היא נאחזת במעקה המדרגות מהן היא הושלכה. אבל כאמור, היא לא הקובעת, המחליטה והמנווטת, רק ברוידא והוא צריך להעיף אותה מסביבת עובדי עירייה ונבחרי ציבור כבר אתמול ולו למראית עין. להווי ידוע, גם בארוחות ואירועים משפחתיים אפשר ללחוש על אפרכסת. בעצם למה ללחוש? משפחה.
הזהו חיים?
התיאור המורם לעיל על חיים ברוידא הוא לא תיאור שרבים מאוד מכירים. גם לא אני. יש חיים הנחמד, הלבבי, המחבק, האנושי, החומל. התמונה המצטיירת בחודשים האחרונים מעורפלת יותר. אימפרסיוניסטית. כל תושב נותן לה את הגוון ההתרשמותי שלו. זה טבעי אצל כל ראש עיר חדש שתושביו נותנים בו סימנים. מה שלא טבעי הוא ריבוי הגוונים הכהים. מי שמכיר את ברוידא וראה את הסרטון בו הוא מדבר בהתנשאות אל מגיש התוכנית "האזרח גואטה" שהגיע ללא תיאום ללשכתו יחד עם שני בעלי עסקים לפני כשבוע, לא יכול היה שלא להרגיש אי נוחות, אם לא קבס. האם ברוידא הוא אכן כדרך אותם בעלי גאווה שאינם מטים אוזן אלא לדברי שבח? קשה להתרשם אחרת, ואם ברוידא חפץ חיים, הגיע הזמן שיבדוק אולי, חלילה, הס פן תעיר, נפל גם פגם מהותי בהתנהלותו. יש לו עוד ארבע שנים לעשות את זה, ולא, חיים יפסיד לברוידא.
