קשה שלא להתרשם מעידו סלע , תושב רעננה בן 16, פעיל תנועת "הכנפיים של קרמבו" בעיר שמתנייד בכיסא גלגלים ומדריך השנה את קבוצת שכבת ח': ""מאז שאני בתנועה, אני בן אדם הרבה יותר שמח".
"כשהייתי בבית ספר יסודי הייתי בתנועת נוער אחרת ביחד עם החברים שלי מהכיתה. כבר אז הייתי עם נכות וסחבתי צליעה אבל הייתי עצמאי לחלוטין. למרות שהרגשתי שיש ניסיון להכיל את הנכות שלי, לרוב הטיולים לא יכולתי לצאת, ולא הרגשתי חלק מהקבוצה. חולשת השרירים תמיד הייתה שם ברקע והכניסה עוד מורכבות ועוד קושי, וזה בידל אותי מאחרים והרבה פעמים הרגשתי שונה. הרגשתי שהחברים שלי לא מצליחים להבין באמת את מה שאני עובר.
"באמצע כיתה ח', נפצעתי כתוצאה מנפילה ונאצלתי לעבור להתנייד בכיסא גלגלים. אני זוכר שתחושת הבדידות התחזקה משמעותית. הרגשתי עצוב, מבולבל וכעוס ובעיקר ניסיתי להבין איך אני מתמודד עם האתגרים החדשים בחיי. החברים שלי התחילו להתרחק ממני באיזה שהוא שלב, וגרמו לי להרגיש שלהיות איתי זאת לא רק חברות אלא גם נטל ואחריות. הפכתי להיות "פרויקט" עבורם עד שבסוף הנטל ניצח את החברות והמפגשים עם חברים, נפסקו.
בכיתה ט' הגיעה "המחויבות האישית" ובין כל האופציות מצאתי שם גם את 'כנפיים של קרמבו'. למרות שזכרתי שכבר שנים אבא שלי מדבר על קרמבו ועל בני הנוער הערכיים והנפלאים שבתנועה, עדיין התלבטתי. קשה להסביר למי שלא מוגדר בחברה כנכה, כמה מפחיד זה שתמיד יתייחסו אליך דרך כיסא הגלגלים שאתה מתנהל בו, ובעצם זה כל מה שיראו בך "הילד בכיסא הגלגלים". למרות הכול, בסוף החלטתי לשים בצד את כל ההתנגדויות שלי ולנסות".
ב'כנפיים של קרמבו' סוף סוף הרגשתי שאני נמצא במקום
"לפעולה הראשונה הגעתי דיי לחוץ. חשבתי שמדובר במסגרת חברתית רק לבני נוער עם לקויות פיזיות שמעורבות בהכרח גם עם לקויות שכליות, ולא רציתי שיקטלגו אותי. גם ככה מאז שאני בכיסא גלגלים, אנשים מסביב מקשרים את הנכות הפיזית שלי עם לקות שכלית. מה שקרה בפועל היה אחרת לגמרי. מהרגע שנכנסתי לסניף, גיליתי שמדובר במשהו אחר לגמרי. החבר'ה מהשכב"ג (שכבה בוגרת) ניגשו אלי ודיברו איתי בגובה העיניים, בלי שיש את השלב המביך הזה שאני רגיל אליו כבר, שמנסים לגלות מה רמת ההבנה שלי. סוף סוף הרגשתי שאני נמצא במקום הנכון, עם בני נוער עם ובלי צרכים מיוחדים שלא שופטים אותי מראש, ושמבחינתם אני פשוט עוד פעיל חדש שהגיע לסניף שלהם.
ב'כנפיים של קרמבו' במקום לבודד אותי בגלל החסרונות שלי, שילבו אותי בזכות היתרונות שלי. בשנת הפעילות הנוכחית, אני מדריך את קבוצת שכבת ח'. נבחרתי לצוות ההדרכה בסניף, לא מתוך מקום של רחמים או חסד. נבחרתי כי הם ראו אותי באמת ואת היכולות שלי.
"כמו רבים מחברי לתנועה, עברתי במהלך הקיץ האחרון, את סמינר ההדרכה הראשון שלי, כהכנה לתפקיד. אני מודה שקצת חששתי, מכיוון שלא ידעתי למה לצפות מבחינת ההנגשה של הסמינר עבורי. חששתי ששוב ארגיש לבד ולא שייך. שמחתי לגלות שטעיתי. קרמבו היא התנועה היחידה שעשתה הכול כדי שאגיע לסמינר בנקודת פתיחה שווה לשאר. תנועה שתכננה במיוחד בשבילי ובמשך שבועות, דרך שאני אוכל לצאת לסמינר מבלי לוותר על שום פעילות. תנועה שדאגה לי להסעה של עשרים דקות למגורים נגישים, רק כדי שתהיה לי מקלחת נגישה שיהיה לי נוח בה. תנועה שבנתה עבורי רמפה מאפס כי יש מדרגה קטנה בכניסה. חד משמעית התנועה היחידה שההורים שלי יודעים שאני יוצא לכמה ימים והם יכולים לישון בשקט כי דואגים לי לכל דבר על מנת שאני אהיה ממש כמו כולם. בסוף כל יום, הרגע הזה שכולם מגיעים עייפים לחדר, והקושי של כולם לא אחר משלי, לכולם חם. כולם עייפים. וכולם מתים להתקלח כבר, שימח אותי כי הרגשתי באמת כמו כולם.
קראו גם:
"כשהסתיים הסמינר, נסעתי עם חברים שלי מקרמבו ליום כייף, רחוק מהבית. כשהגענו לרכבת, עובד הרכבת החל לשבח את החברים שלי ואמר להם: "כל הכבוד שאתם מוציאים אותו מהבית". אני זוכר שהם עמדו מסביב וחייכו כשעניתי: "אף אחד לא הוציא אותי, אני הגעתי לפה בעצמי.
"היום אני עדיין פוגש הרבה אנשים עם ההתנהלות אינסטינקטיבית ושיפוטית כלפי. אבל אני כבר לא כועס יותר. מאז שאני בקרמבו למדתי להיות הרבה יותר סובלני ומקבל. היום אני רואה בכל מפגש כזה הזדמנות להשפיע ולשנות לטובה בדיוק כמו שאנחנו עושים בקרמבו.
"מאז שאני בתנועה, אני בן אדם הרבה יותר שמח. הכרתי חברים חדשים, ולמדתי המון מאנשים ששונים ממני. היום אני הרבה יותר אופטימי כי אני יודע שבזכות קרמבו העתיד שלי ושל כולם יהיה מכיל וסובלני יותר ואני לא אצטרך להרגיש חריג בשום מקום".
