זמן הוא אחד המרכיבים המשמעותיים בחיינו. כמעט כל אירוע שאנו חווים קשור למושג הזמן: אנחנו פועלים על פי לוח זמנים שקבענו מראש, מנסים 'לנצל' את הזמן, מגיעים לפגישות "אחרי" או "לפני" הזמן, רצים אחריו, ממתינים שיחלוף, חיים את ההווה, מתכננים לעתיד ומתענגים על העבר. ועם כל זאת השאלה הנצחית "מהו הזמן?" נותרה חידה בלתי פתורה ומסתורית.
60 עבודות המייצגות נקודת מבט שונה על הזמן מוצגות כעת בתערוכה האינטראקטיבית לכל המשפחה "זמן" שנפתחה במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים, אותה אצר ערן שביט ולצידו שיר מלר-ימגוצ'י.
חלקה הראשון של התערוכה מציג את התפיסה המכניסטית של הזמן כמושג מוחלט הניתן לחלוקה לשניות, לדקות , ולשעות. לצד תפיסה זו יוצגו תפיסות מחזוריות של הזמן השמות דגש על החזרתיות המעגלית של היום והלילה, של מחזורי הירח והשמש ושל עונות השנה. כך למשל מציג בועז אהרונוביץ' בחלל הכניסה לתערוכה סדרת צילומים העוסקת בצמיחה ובקמילה. הצילומים, המתייחסים לכאורה למחזוריות המעגלית של הטבע, מועתקים כאן אל הטבע העירוני והמבוית של גן הצנצנות הביתי שיוצר האמן. הצלם הבריטי זד נלסון מציג סדרת צילומים מתוך פרויקט בו חזר ותיעד מדי שנה בני משפחה אחת. הסדרה מאפשרת לצפות בזמן מואץ בתהליכי הגדילה, ההתבגרות והזקנה. האמנית לילך ששון תציג פחיות שימורים חלודות המשלבות בתוכן יצירות אמנות "נצחיות" תוך שהיא מעמתת זה מול זה את הנצחי והמתכלה.
חלקה השני של התערוכה מתמקד בשלושה מהמאפיינים הבולטים ביותר של רצף הזמן: התנועה והשינוי, כיווניות הזמן וקצבו. העיסוק בקצב הזמן בא לידי ביטוי למשל בעבודה חדשה של נרדין סרוג'י אותה יצרה במיוחד עבור חלל התערוכה. השעונים הרבים המרכיבים עבודה זו מקיפים את המבקרים מכל עבר, כשכל אחד מהם מתקתק בקצב משלו. עבודת הוידיאו "המפץ הגדול" של אורי גרשט מחברת רעיונית בין רגע תחילתו של רצף המרחב-זמן לפני כ-13.8 מיליארד שנים, לבין תהליכי ההרס המואטים והמסוגננים שיוצר פיצוצו של זר פרחים.
עקרון הזרימה והשינוי, אחד ממאפייניו הבולטים של הזמן, מקבל אינספור פנים וצורות לאורך התערוכה: כך למשל החול הזורם באיטיות אך ללא הפוגה מבין האצבעות בעבודת הווידיאו של לי ינור מזמין את המבקרים לעבור ממש דרכו, ושעון החול הענק שיצרה ליאת לבני הופך לטורנדו עצום שיצא משליטה.
העיסוק בכיווניות הזמן נוגע בלב האבחנה שבין העבר, העתיד וההווה. מה מהם "קיים" באמת, ומה אינו אלא אשליה חולפת? האם חץ הזמן מצביע תמיד מהעבר אל העתיד, או שאולי, בעולמות האמנות והדמיון לפחות, אפשר להפוך את כיוונו של הזמן? העבודה "על חלב שנשפך" של ניבי אלרואי וקליפת הביצה הנפתחת והנסגרת בעבודותיהם של גיא הדני, עליזה אולמרט ואפרת פלג בוחנים את היפוך הכיוון (הבלתי אפשרי) של אירועים שונים, בעוד טל אמיתי מקפיאה את תגובת השרשרת של קלפים הנופלים זה על זה, ומעלה שאלות על סדר הפעולות שבין סיבה ותוצאה.
5 צפייה בגלריה
עודד בן חפר, מתוך הסדרה 'טבע הדברים', 2010, Oded Ben Hefer, from the series 'Nature of Things'.jpg
(באדיבות המוזיאון לאמנות האסלאם)
חלקה השלישי והאחרון של התערוכה הוא קיר ענק שכותרתו: BEFORE I DIE. קיר זה, חלק מפרויקט בינלאומי בעל אותו השם של האמנית האמריקאית Candy Chang, מכיל כיום יותר מ-5,000 קירות בעשרות ארצות על פני כדור הארץ כולו. כאן מוזמנים המבקרים לכתוב בגיר (בר חלוף) את תכניותיהם ואת חלומותיהם לזמן העומד לרשותם, ולהשלים את המשפט מעורר המחשבה: "לפני שאמות אני רוצה ל..."
בסיום הביקור בתערוכה המבקרים מוזמנים להמשיך אל תצוגת השעונים הקבועה של המוזיאון, הכוללת את אוסף השעונים הנדיר של סר דיוויד סלומונס - אחד מאוספי השעונים החשובים בעולם. שתי התערוכות, תערוכת השעונים ותערוכת ה"זמן", משלימות זו את זו תוך שהן פורשות פנים שונות של מושג הזמן: הראשונה את עולמם המכני של השעונים, והשנייה את הקונטקסט הרחב יותר של נושא הזמן בהקשר החווייתי, הרגשי והאמנותי.
המוזיאון לאמנות האסלאם. הפלמ"ח 2, ירושלים. שעות פעילות המוזיאון: שני – רביעי : 10:00- 15:00, חמישי: 10:00- 19:00, שישי – שבת: 10:00 – 14:00. התערוכה מותאמת להנחיות התו הסגול.
