כתבה: אלינור לוגאסי.
מלי לוזון מוציאה את ספרה הראשון לאור "הגברת העיוורת". ספר ילדים מעורר השראה המגיע מנבכי נפשה של הסופרת. מלי מקדישה את הספר לזכר אימה, מקדשת את חייה ומעבירה מסרים חשובים בכתיבה מיוחדת. היכולת להנגיש לעולם שהכול אפשרי, ואין דבר היכול לעמוד בפני הרצון. בראיון אישי, הכרתי אישה חזקה ומדהימה, ועוד יותר זכיתי לשמוע על הגיבורה שעליה מבוסס הספר.
אשמח שתספרי לי על עצמך בקצרה, מי את, מה את עושה, איך כתיבה נכנסה לחייך?
שמי מלי לוזון, אני בת 44, נשואה באושר למשה ואמא גאה לשלושת ילדיי המקסימים – עמית (21), ליעד (17.5) ומיכל (12.5). אני עובדת כמנהלת שיווק בחברת הייטק בינלאומית ובין לבין, אני מוצאת זמן לתחביב הגדול שלי – ספורט. משתדלת לעשות ספורט ברמה יומיומית – זה ממלא אותי באנרגיות ומנקה את הנפש.
לשאלתך על כתיבה, היא ליוותה אותי כל חיי, תמיד אהבתי את המילה, את עומקה, את משמעותה. בתור ילדה, ועוד לפני עידן המסכים והאינטרנט, הייתי לוקחת כרך אנציקלופדיה - קוראת ולומדת על ערכים מתוכו. לאורך השנים העמקתי בקריאה ובכתיבה ומצאתי בזה עניין רב.
גם בלימודיי האקדמאים, לימודי תקשורת, וגם בחיי היום יום שלי, כמנהלת שיווק, סגנונות כתיבה שונים הם חלק בלתי נפרד מהיום יום שלי.
מאין הגיעה ההשראה לספר?
הספר נכתב לזכרה של אימי, מרגלית, שנולדה עיוורת, ועל אף מגבלתה שברה כל תקרת זכוכית אפשרית. כל חייה חינכה אותי, כי האור הגדול נובע מהלב, מהרגש ומהשכל הישר.
מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מספרת ומשבחת את הוריי העיוורים, על יכולתם הרבה לבנות בית, לגדל ילדים ולבנות משפחה לתפארת. "התמסכנות" מעולם לא הייתה מנת חלקם, אלא להיפך - בכוחם הם היוו מודל והשראה ללא מעט חברים, מכרים ובני משפחה אחרים.
אימי נפטרה לפני כחצי שנה בגיל 70 מסרטן, והשאירה חור עצום בלב ומשפחה כואבת. על מנת להנציח אותה ולהעביר את אורה, כתבתי את הספר. כבר במהלך ימי השבעה עלה לי לראש צמד המילים "הגברת העיוורת", זה מה שהיא הייתה. גברת מהממת, כל יכולה, רק עיוורת... השאלות שתמיד אני נשאלת כביתה, הסקרנות שעולה מצד אנשים על החיים בבית הורים עיוורים, הולידו את הספר.
"הגברת העיוורת" הוא סיפור מרגש ונוגע ללב על יואב, ילד סקרן התוהה בקשר לשכנה העיוורת שהוא פוגש בכל בוקר במעלית - הגברת מרגלית. יש לו המון שאלות, והוא מחליט להציג את עצמו בפניה ולבקש ממנה להיפגש עימו. הגברת מסכימה באדיבות ומזמינה אותו לביתה. כל כוס שוקו חם ועוגיות, מתוודע יואב אל כתב הברייל, אל מזהה הצבעים, אל מכשירים מדברים ואל שגרת יומה הכמעט רגילה של שכנתו האדיבה. יואב מגלה שהיא עושה כמו כולם - רק בדרך אחרת.
האם נתקלת באתגרים, קשיים במהלך הכתיבה, התהליך?
תהליך כתיבת הספר טלטל אותי ברמה הרגשית. הייתי מוצפת ועצובה, אך לצד זה, יצאו ממני המילים, החרוזים והסיפור כולו. מול בית הוריי, נמצא גן ילדים "גן האלה" ברעננה, שילדיי חונכו בו. ראיתי לעייני רוחי את אמא שלי הולכת ליד הגן, וילדים שואלים את עצמם שאלות, ואז הגיע "יואב" הילד המקסים מהספר, שרוצה ללמוד על אמא ולהכירה יותר.
האתגר המרכזי היה אופי ההנגשה לנושא העיוורון. זוהי נכות הנחשבת הקשה מכולן, ועלו לי מחשבות כיצד להנגיש את הנושא לילדים, מתוך כוונה שידעו כי ישנן לא מעט דרכים כיום להתמודד עם המגבלה, ולחיות חיים רגילים, להקים משפחה, לעבוד, לטייל וכדומה.
היו לי מספר התלבטויות על אילו נושאים לפתוח ולתת מענה, ואת אלו להשאיר פתוחים עם מעט סקרנות. מעבר לזה, המילים זרמו להן ויצאו מהמקום הכי עמוק בתוכי.
את סיום הספר כתבתי ליד קברה של אימי, ואז הקראתי לה את כל הספר. אימי הייתה כל חייה קוראת ספרים (דרך שמע), והיא גם המודל שלי לאהבת המילה והספר.
איך את רואה או תופסת את נושא המוגבלויות כיום?
מרגע לידתי, נושא המוגבלות היה חלק מחיי, היות ושני הוריי עיוורים. המילה "מוגבלות" היא מילה מאד קשה בעיניי, ואין לי ספק שכל אחד מסתכל עליה בצורה אחרת ושונה. יש לה את ההגדרה התיאורטית/ המילונית, אך לצידה אני רואה ופוגשת יותר ויותר אנשים שלא נותנים למוגבלות לנהל אותם, אלא חיים את חייהם בכבוד ובהתנהלות דומה וזהה לאלו שאינם מוגבלים.
כיום ישנן דוגמאות במגוון סקטורים המעודדים גיוון והכלה, ואני מקווה כי בעזרת תפיסתה של האוכלוסייה סביבנו תשתנה ותכיל יותר.
האם יש חלק בספר שאהבת לעבוד עליו יותר?
בואי נגיד את זה אחרת... אין חלק בספר שלא אהבתי לעבוד עליו. זאת אמא שלי שיוצאת מתוכו – הן בנראות שלה והן באורח חייה. מיכל רון המאיירת המדהימה של הספר הצליחה להחיות מחדש את אימי. ממש כך. לאורך כל הכנת איורי הספר, מיכל ביקשה ממני לא מעט תמונות וסרטונים של אמא. תמונות של ביתה, המכשירים שהיא נעזרת בהם ואפילו תמונות של בני המשפחה. כל אלו יצרו יחד את האופי המיוחד של הספר, שכל מי שקורא אותו מרגיש שחבל שלא הכיר את אימי טרם פטירתה. אלו שהכירו אותה, יודעים ישר לזהות את אופייה המיוחד והנעימות שהייתה בה להנגיש את עולם העיוורים בצורה בהירה ונעימה.
מה המסר שלך לקוראים?
המסר הוא המשפט הסוגר של הספר "גם גברת עיוורת – יודעת לעשות הכול, רק בדרך אחרת".
כל חיי נשאלתי, אני ואחיי הרבה שאלות על אורח חיינו. תמיד הבהרתי שניתן לשאול אותי כל שאלה וגרמתי לאנשים נוחות להתעניין ולהכיר. זאת על מנת שידעו שאנחנו משפחת מאושרת ורגילה, בבית הורים עיוורים, שמתנהל בדיוק כמו כל בית אחר. אהבה וחום היו בו בשפע, וזה בנה אותנו. לצד זה, היו כמובן התאמות שהקלו על ההתנהלות ולא מעט דברים סומנו בברייל, או בכל סימן אחר שהיה מתאים להוריי. לדוגמא: אם היו צריכים לסמן את מברשות השיניים שלהם – לאחד היה סימן בצד (אמא הייתה לוקחת סכין שיניים ומשייפת את צידה של המברשת שיניים) והשני לא. אם הייתה רוצה להפריד בין שמפו ומרכך, על המרכך הייתה גומייה וכך היו מבדילים ביניהם.
את עובדת על ספר נוסף?
כרגע נהנית מהתגובות האדירות ומחממות הלב שאני מקבלת, לגבי ספר נוסף - ימים יגידו...
הגברת העיוורת הוא ספר ילדים המתאים גם למבוגרים - כל בני הבית יכולים ליהנות מספר מקסים הלקוח מהמציאות של חיינו, הוא שומר על מסר חשוב וברור, ומעניק ידע נרחב ומענה לשאלות של ילדים הפוגשים אדם השונה מהם.
