אחת העבודות המסקרנות שתעלה בפסטיבל "מיפו עד אגריפס" (9-10 בספטמבר בשוק מחנה יהודה בירושלים) הינה RESTING BITCH FACE של היוצרת הרב תחומית מיה יוגל. יוגל היא פרפורמרית, רקדנית, כוריאוגרפית וגם אמנית בוטו שהצליחה לייצר שפה משלה השואבת השראה מתרבויות שונות.
"אפשר לומר שאני שמה דגש על המתח הקיים בפערים שבין התרבויות, ומתרגמת את אותו המתח לתנועה מקורית, חדשה וייחודית", אומרת יוגל. "את העניין הטמון במרווחים האלו, אני בוחרת להעביר לתלמידים שלי ברחבי הארץ, בין אם במסגרות פורמליות או אקספרימנטליות, מתוך מטרה לעידוד יצירה חדשה, שפת מחול ייחודית הנשענת ושואבת השראה ממסורות קדומות הנעות על הסקאלה שבין הניסיוני למסורתי".
RESTING BITCH FACE (בתרגום חופשי: פרצוף של תנוחי, כלבה) היא עבודת סולו. "העבודה הנוכחית מורכבת גם היא מחומרי הגלם המרכיבים את היומיום שלי, ובמקרה הזה, ההשראה היא מחשבות על החיים לצד המוות. היש אל מול האין, הנוכח מול החסר, ואיך הם מתקיימים יחדיו", מספרת יוגל. "לא פעם אני חשה שנושא העבודה כמו נכפה עלי, ואני, נכנעת לו. הדחף ליצור חזק ממני, והיצירה שלי לרוב הנה מפלט. מקום המהווה מחסה, שנותן מענה של טרנספורמציה ומתוכו עולה ריפוי. כך גם בעבודה הנוכחית, עבודה שהיא בבסיסה טקס לידה מחדש שלי ושל דמות אהובה ונערצת שעזבה את העולם בדמי ימיה, וזה נשמע כמו שזה נשמע, מנותק מהמציאות, אבל זו החוויה שלי".
"תקופת ההתבודדות שהמגיפה הביאה עמה נתנה לי אפשרות להתבונן על ההווה באופן צלול, ופתחה אצלי צוהר לגעגועים מודחקים. כאב שהדחקתי באמצעות היום יום. והכאב הזה, שהוא אישי שלי, הוא גם כאב קולקטיבי, הכאוס היומיומי הפרטי, הפך פתאום למכנה משותף לכל מי שיוצא לרחוב. זו תקופה שטמון בה המון כאב ואובדן. בין השאר אובדן של יציבות חשובה לחיים, שנבנתה בעמל רב, ואני שותפה לכאב הזה. אני זועקת את הכאב האישי שלי, ומצטרפת לזעקה שברחוב, ועל הבמה, איפה שהקרביים שלי באמת חשופות, מקווה לאפשר לגיטימציה לזעקה משותפת עם הקהל, זעקה לשינוי, לריפוי, ללידה מחדש", מסבירה יוגל.
ב-RESTING BITCH FACE מתחקה יוגל אחר דמות שהלכה לעולמה בטרם עת, בולשת ועוקבת אחריה, במטרה להרכיב את הרסיסים לאפיזודת חיים שלמה. "העבודה מדברת את החיים לצד המוות. היא מתקיימת בהווה הנוכחי, שבו אנחנו חיים והמוות תמיד מרחף מעל. אנחנו מדחיקים את הריחוף הזה ביומיום שלנו, וכשהוא מגיע, אנחנו תמיד מופתעים. בהווה של העבודה טמונה האפשרות לריפוי, וזה גם המסר. בתוך האובדן עולה האפשרות להתעמק ולהסתפק במה שנשאר מאחור. ביופי ובצוף המתוק שנשאר, בזמן המשותף שחווינו, העבודה שואלת איך לקחת את הצוף הזה שבזיכרונות שנותרו, ולזקק אותו לתוך תהליך של ריפוי".
במהלך המופע עוטה יוגל על פניה מסכה של צבי צעיר, אצילי, תמים ויפה. "המסכה בעצם מהווה מעין מטאפורה לדמות המתרחקת. דמות המסכה נכנסת לנעליה, מתחקה אחר צעדיה, מתחברת אליה. בשהותי בתוך המסכה אני חשה אותה, את חוכמתה, את יופיה ואת התום הטמון בה".
פסטיבל מיפו עד אגריפס יתקיים בתאריכים 9-10 בספטמבר 2020 במספר מוקדי התרחשות במתחם הרחובות יפו עד אגריפס הסובבים את שוק מחנה יהודה בירושלים. לפרטים נוספים על מופעים, ורכישת כרטיסים לחצו כאן.
