"קולנוע וטלוויזיה תמיד משכו אותי. הייתי דבוקה למסך בתור ילדה, וזה לא השתנה עד היום. לשמחתי יכולתי להפוך את זה לקריירה", אומרת אדוה רייכמן (32) מרעננה, תסריטאית ובימאית ישראלית, המתגוררת כיום בלוס אנג’לס ועושה חיל בתחום הקולנוע. "בימוי זו אהבה שאני לא יכולה בלעדיה. תמיד נמשכתי לאומנות וחיפשתי לספר סיפורים. נראה לי שהתחלתי לכתוב שירים מהרגע שיכולתי לחבר משפטים. הייתי כותבת על כל חתיכת נייר שנקרתה בדרכי".
בימים אלה היא שוקדת על סרטה העלילתי הראשון באורך מלא. "אני כבר בת 32, בתעשייה שבה אולי מומלץ פחות להגיד את זה, אבל לפחות מאחורי המצלמה זה פחות קריטי", היא אומרת.
"רעננה היא בועה"
היא בוגרת בית הספר היסודי הדר, חטיבת רימון ותיכון אביב, ואת שירותה הצבאי עשתה במינהל האזרחי בג'נין. "כשהתגייסתי יצאתי מרעננה, שהיא בועה נפלאה אבל עדיין בועה, והגעתי למינהלת התיאום והקישור (מת"ק) כסמלת מבצעים. מצאתי את עצמי כמעין מתווכת בין כוחות הצבא לפלסטינים בגזרה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את השפעות הסכסוך מקרוב. המבצעים, הפצועים משני הצדדים, הטרור והמחסומים, ובתוך כל אלה, את השגרה של אלה שפשוט מנסים לחיות את חייהם".
המשכת לכתוב?
"כתבתי כל הזמן. אני זוכרת שראש המת"ק אמר לי שהוא מצא תיקיית שירים במחשב שלי ועבר עליה. לשנייה נבהלתי, אבל הוא דווקא לא עשה מזה עניין, ואפילו הציע שאנסה לכתוב את ההמנון למינהל האזרחי. בשנה השנייה לשירות, הצטרפתי כזמרת ללהקת היחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים, שבדיוק אז הוקמה. מצאתי דרך משעשעת לשלב את האומנות עם השירות ואיכשהו במציאות שלנו, זה היה נראה לגמרי הגיוני. בגיל 21 עברתי תקופה קצת מאתגרת ולא הפסקתי לכתוב, אבל כשהיא נגמרה, נגמרו לי גם המילים. לקח לי שלוש שנים למצוא אותן מחדש".
היא למדה לתואר ראשון בתקשורת בבינתחומי, ומוריה היו כמה מהתסריטאים והבמאים הפוריים והמצליחים בארץ. בין היתר למדה כתיבה אצל תסריטאי "פאודה", משה זונדר. "פתאום משהו השתחרר ולא יכולתי להפסיק, אבל הכתיבה הייתה אחרת. זה כבר לא היה שירים, אלא סיפורים מורכבים. תסריטים".
לחיות מרחוק
היא גילתה את הבימוי הדוקומנטרי כשלמדה אצל במאי "שומרי הסף", דרור מורה, ואת הבימוי הנרטיבי למדה מאריק ברנשטיין, מפיק מוביל בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה הישראלית, ומיפעת קידר, בימאית, תסריטאית ומנהלת פיתוח תוכן בחממת התוכן במרכז הבינתחומי.
לאחר התואר הראשון, עבדה כתחקירנית בתוכנית הבוקר של "קשת". "כיסינו הרבה אירועי טרור, את מבצעי 'שובו אחים' ו'צוק איתן'. ואז התחלתי לעבוד גם כתחקירנית בסרטי התעודה של נתי דינר, שעסקו באירועי טרור גדולים משנות ה-70 וה-80, לדוגמה, הסרט על הפיגוע בקו 300 שהוקרן ב'קשת', והסרט על הפיגוע במשגב עם, שצולם לא מזמן. העיסוק הבלתי פוסק במוות שבר אצלי משהו. פניתי לכתיבה. הבנתי שזה גם המפלט שלי, וגם הדרך הצנועה שלי לתרום לשיח. לנסות להשאיר אותו חי".
בקיץ 2015 עברה ללוס אנג'לס, והשלימה תואר שני בקולנוע באוניברסיטת USC, המדורגת כבר שבע שנים במקום הראשון בקולנוע. "זאת הייתה חוויה משוגעת ושונה מכל מה שהכרתי קודם, ולפעמים הרגשתי שאני ממש חיה בסרט. אמנם, לוס אנג'לס הפכה לבית השני שלי, אבל יום אחד אשמח להיות יותר על הקו ולעשות גם פרויקטים בארץ. גם כי אני אוהבת מאוד לעסוק בנושאים ישראליים, וגם כי אשמח לראות את המשפחה ואת החברים שלי יותר. קצת קשה לראות את האחיינים שלי גדלים דרך הסקייפ. למזלי, יש לי משפחה אוהבת מאוד, שתומכת בי ובדרך המשוגעת שבחרתי בה".
הקרנות יוקרה
שירותה הצבאי במינהל האזרחי בג'נין והעבודה בתחום האקטואליה בתקופת "צוק איתן" נתנו השראה לסרטיה. סרטה הקצר "Something to Live For" מביא את סיפורה של נבילה, פלסטינית בחודש השמיני להריונה, שבעלה מת בכלא הישראלי. בעזרת חמאס היא מתכננת פיגוע התאבדות, כדי לנקום את מותו. לידתו המוקדמת של בנה מעלה בה ספקות. האם חמאס ישחרר אותה מהתחייבותה? צריך לצפות בסרט כדי לדעת.
"במהלך לימודיי בלוס אנג'לס, חזרתי לארץ בתמיכת האוניברסיטה, וצילמתי את הסרט, עם המפיק ניר דבורצ'ין, ועם המפיקה-השותפה גל דור, שהיו הסלע שלי בתהליך הזה. ההפקה הורכבה מאנשי צוות ושחקנים יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים, מכל קצות המפה הפוליטית. השחקנים הערבים שלוהקו לתפקידים הראשיים נתנו לתסריט קסם חדש. התגבשנו והרמנו פרויקט לא פשוט, וזה תמיד הדבר שהכי מרגש אותי. זה לא היה מובן מאליו. ההפקה נתקלה בקשיים לא מעטים, בגלל הנושא השנוי במחלוקת שאנחנו עוסקים בו, ואני רואה איך זה גם לא מובן מאליו לצופים. הסרט הוקרן בפסטיבלים יוקרתיים ברחבי העולם, וזכינו לביקורות מחבקות".
אדוה הייתה גם תסריטאית-שותפה בסרט "סמיר", עיבוד עכשווי ל"הרוזן ממונטה כריסטו", העוסק בבחור ערבי המופלל בטרור בארצות הברית ונשלח לגואטנמו. "קבוצת תסריטאים כתבו את התסריט, ושמונה בימאים ביימו אותו. היה לנו חשש לכתוב ולביים סרט על ידי קבוצה גדולה כל כך של יוצרים, ולוודא שהקול שלו נשאר זהה, אבל המפיק שעמד בראש הפרויקט דאג שלא נפשל. הסרט, שמומן על ידי חברת האחים וורנר, הוקרן בשבוע שעבר בבכורה עולמית בפסטיבל Heartland הנחשב".
ויש גם נקודה אישית מאוד הנוגעת לסרט. "כשהייתי קטנה, סבא שלי הביא לי את הספר 'הרוזן ממונטה כריסטו'. הוא אהב מאוד את הסיפור הזה, וחיכה שאקרא אותו גם. סבי נפטר בזמן כתיבת התסריט. עצרתי הכול וטסתי לארץ ללוויה ולשבעה. אני מקווה שהוא היה אוהב את מה שכתבנו".
גם את התסריט שהתחילה לכתוב עוד בתקופת לימודיה בבינתחומי, המשיכה במהלך לימודיה לתואר השני, ועדיין עסוקה בפיתוחו בימים אלה, עוסק ביחסי ישראלים-פלסטינים. התסריט עוקב אחרי חייל ישראלי סמוי, שפועל בתוך חמאס בעזה, ונאלץ לבחור בין משפחתו לבין אחריותו למדינה. זה נכתב עוד לפני 'פאודה'", היא מדגישה. התסריט נמצא בשלב הפיתוח האחרון, ומועמד לחממה היוקרתית של פסטיבל הסרטים סאנדאנס. הפסטיבל מציג הקרנות בכורה לסרטים חדשים של יוצרי קולנוע עצמאי אמריקאיים ובין-לאומיים. ארבעה סרטים ישראליים כבר השתתפו בפסטיבל הזה, ורייכמן מקווה שסרטה יהיה החמישי.
למען ישראל
אדוה טבעונית ופעילה בתחום. היא משתמשת בכישוריה ועוזרת לארגונים בארצות הברית, שמצילים בעלי חיים, לפרסם את פועלם. "אני יוצרת להם פרסומות. נוצר לי פתח להתנדב היום בצורה חדשה, ולנצל את מה שלמדתי כדי לעשות קצת טוב. מה עוד אפשר לבקש?"
על מה עוד את עובדת בימים אלה?
"בגלל החיבור הגדול שלי לישראל חברתי לסניף המקומי של Act-il, מיזם משותף לבינתחומי, לארגון
(IAC (The Israeli American Council ול-Maccabees Task Force, שמטרתו לייצר קהילת אונליין של מתנדבים הפועלים למען ישראל ברשת האינטרנט. יחד, אנחנו עובדים על סרטונים שנלחמים באנטישמיות בארצות הברית. ככה זה, כנראה — הגוף שלי בלוס אנג'לס, אבל הלב גם בבית".
