הייתי רעב כדבעי כשפסעתי מעדנות ל"מאפיית חורי" בשדרות, וממש לא היתה לי סבלנות להתחכמויות בצקיות.
"מאפיית חורי", שהשלט הבוטיקי הענק שלה מתאים יותר לחנויות שמרכולתן עשויה מכותנה ולא מחיטה, היא מאפייה משודרגת ורחבת ידיים שמגישה גם מיני מזונות כמו טוסטים, שקשוקה, כריכים, וגולת הכותרת - פריקסה שמוכן במקום.
הפריקסה של חורי. כמה קטן, ככה מכיל | צילום: אשר קשרהפריקסה של חורי. כמה קטן, ככה מכיל | צילום: אשר קשר
הפריקסה של חורי. כמה קטן, ככה מכיל | צילום: אשר קשר
(הפריקסה של חורי. כמה קטן, ככה מכיל | צילום: אשר קשר)
אני לא יודע מי היה יותר מאוכזב לשמע את הבשורה הקשה שהגיעה ממעבה המאפייה: אני, בגלל שלחמניות הפריקסה עדיין לא היו מוכנות, או הגברת המרוקאית המבוגרת (יחסית) שרצתה סופגניות ספינג' וגם הן עדיין לא טוגנו.
האמת שאני, כנראה, כי הייתי מאוכזב כפליים: פעם אחת בגלל הרעב המציק שלי, שלא יבוא כרגע על סיפוקו, ופעם נוספת על רקע הגילוי המאכזב שנשים מרוקאיות מבוגרות (יחסית) קונות את הספינג' שלהן במאפייה.
"צריך" במובן "זקוק"
יצאתי לעשות סיבוב של עשר דקות, שיכלה את זמן ההמתנה עד שהפריקסה יהיה מוכן.
יש משהו מייאש ודי אבוד מראש בלעשות סיבוב ברחוב הרצל בשדרות, אז הסתפקתי בסיבוב על המקום במטרה לחזור פנימה ולהשביע את רעבוני בינתיים בקפה קטן, כשעיניי נתקלו ממש מעבר לרחוב בקבוצת אנשים שמצטופפים סביב דוכן קטן ועליו מתנוסס שלט: "כריך למי שצריך חינם".
מה תרצה בפריקסה? | צילום: אשר קשרמה תרצה בפריקסה? | צילום: אשר קשר
מה תרצה בפריקסה? | צילום: אשר קשר
(מה תרצה בפריקסה? | צילום: אשר קשר)
החבר'ה, דיירים בהוסטל בית עדן בשדרות שמתייצבים עם הכריכים שלהם בכל יום בשלושת החודשים האחרונים, ראו את המבט החומד שלי והזמינו אותי בנדיבות ובאדיבות לקחת אחד מהכריכים שהיו מונחים שם, ואני שלחתי ידי קדימה, אבל משהו עצר אותי.
סובייקטיבית, לא היה בעיניי מי שצריך כרגע כריך יותר ממני, אבל חוש הצדק שלי, שרעב לא משפיע עליו משום מה, הצביע על העובדה שהם בטוח לא מתכוונים אליי ו"צריך" זו מילה מאוד רחבה והם יותר מתכוונים במקרה הזה למי שזקוק, ולא לכאלה שממתינים לפריקסה שיוצא מסיר הטיגון שלו עוד חמש דקות.
אז חזרתי לבוטיק של חורי. הפריקסה עדיין לא היה מוכן ומטוגן, אבל מירית הרגיעה אותי שמיד יוצא מגש חם. אז הזמנתי קפה ועמדתי מול הוויטרינה של הסלטים והטונה, מדמיין את הסיטואציה העתידית כיצד ומה אבקש ממירית לדחוס היטב לתוך הפריקסה שלי.
הגובה כן קובע
כשהאישה יצאה עם מגש הפריקסה מתוך המקום שבו מתרחשים הקסמים, ליבי החסיר פעימה, אבל הרעב שלי באותו רגע היה מתגבר על כל אירוע לבבי שהיה עלול להתרחש.
דרוש: מקום ישיבה | צילום: אשר קשרדרוש: מקום ישיבה | צילום: אשר קשר
דרוש: מקום ישיבה | צילום: אשר קשר
(דרוש: מקום ישיבה | צילום: אשר קשר)
מירית, ברגישות האינסופית שלה, וכמי שמכירה אותי כבר רבע שעה שלמה, עזבה את הלקוחות שחיכו לקפה וניגשה לטפל בי. "שימי הכל", אמרתי לה בשארית כוחותיי, אבל היא התעקשה לשאול: חריף? טונה? ביצה קשה? תפוח אדמה? סלט? לימון? כשכל שאלה כזו גורמת לסערה של ממש במיצי הקיבה שלי, וקוראת תיגר על הסבלנות שלי, שאף פעם לא הצטיינה באורך רוח. אפילו חוש הצדק שתק בשעה קשה זו.
אבל אז, כשהכריך היה מוכן סוף סוף ואני תרתי בעיניי אחר מקום לבצע בו את זממי, התרגשה עליי צרה חדשה. אין מקום לשבת, וזה כבר ממש אסון בסדר גודל קולוסאלי.
כיצד זה ייתכן שבמקום שמגיש אוכל וקפה כמו מאפיית חורי אין שולחן וכיסא ללקוח מה זה רעב. אבל מה זה רעב. מירית הצביעה על דלפק וכיסא ואמרה שאני יכול לשבת שם. לא, מירית, עניתי לה בליבי, אי אפשר לשבת על כיסא נמוך מול דלפק גבוה, שמגיע למצח שלך כאשר אתה מתיישב. אז הצטופפתי במקום המצומצם שאפשר לעמוד בו לצד הדלפק כי החלל מתחת משמש גם לאחסון ארגזים.
בלתי אפשרי פיזיקלית
הפריקסה שמכינים במאפיית חורי אינו גדול, יש מי שיגיד אפילו קטן, ויש מי שיגיד אפילו מיני־פריקסה. אבל מירית הצליחה לדחוס לתוכו כל כך הרבה אלמנטים שמבחינה פיזיקלית נראו בלתי אפשריים בתחילה (מצד שני, בשדרות כידוע הרבה דברים שנראים בלתי אפשריים מתרחשים יום־יום, כמו זה שאנשים גרים שם למרות המצב הביטחוני, אבל זה כבר ממש לא קשור לפריקסה או לכוחות העל של מירית בכל הקשור למילוי הפריקסה אלא יותר לכוחות העל של השדרותים ולתת־הכוחות של ממשלות ישראל).
למרות שאני שונא לעשות את זה בעמידה, זה היה טעים ומרגש. מרגש ברמה שלא יכולה להתקיים באף אריזת בצק אחרת מלבד בפריקסה שעוטף ומחבק את תוכנו בכל כך הרבה טעם והופך את התערובת שמירית דחסה בכל כך הרבה אהבה ותשומת לב ליחידה אחת מגובשת שכל מטרתה לגרום לי לעונג, אושר והכרת תודה שהביאנו והגיענו וקיימנו לזמן הזה.
ובקשר לקיימנו אני ממש מתכוון לזה, במיוחד כשכמעט נשברתי קודם לכן בדוכן של בית עדן, ואני נשבע שהרגשתי טפיחת חיבה והערכה קטנה על הכתף, אבל כשהסתובבתי לא היה שם אף אחד. ידעתי שזה חוש הצדק שלי, שלא אוהב שתופסים אותו כשהוא עושה את זה, כי הוא מאוד רגיש ושונא מחמאות.
מראה מקום:
"מאפיית חורי", רחוב הרצל 30, שדרות
שעות פעילות: א'-ה' 5:00-22:00, ו' 5:00-16:00, מוצ"ש מחצות
טלפון: ‏08-6891212
פסקול: "עם מה המילוי של הסופגניות האלה?"
תג מחיר: פריקסה מלא בכל טוב - 14 שקל, קפה הפוך - חמישה שקלים; סך הכל: 19 שקל