נמיביה היא מדינה נידחת עבור רובנו. נחבאת אי שם בדרום מערב אפריקה, מצפון וממערב לדרום אפריקה, מדרום לאנגולה וממערב לבוטסואנה. אין הרבה אנשים בנמיביה, סה"כ 2.5 מיליון איש, אשר מאכלסים שטח אדמה של 824,000 קמ"ר, פי 40 כמעט משטח מדינת ישראל. תמיד שואלים אותי למה דווקא טיול לנמיביה ומה ההתלהבות הגדולה שלי כשאני מדבר ומספר עליה לכל מי שרק מוכן לשמוע. ומה כל כך מעניין בארץ שרובה מדבר ריק והאם זה לא מונוטוני לטייל שם. ולמה אני משתדל לטייל בה לפחות פעם בשנה.
טיול לנמיביה – המדבר העתיק בעולם
אז הכל נכון, היא ריקה, צפיפות של 3 בני אדם לקמ"ר הופכת את נמיביה לאחת המדינות הכי פחות צפופות בעולם. וזו הסיבה הראשונה שאני כל כך אוהב להיות שם. אני מגיע ממדינה עם צפיפות מהגבוהות בעולם: כמעט 400 איש לקמ"ר ומקום עם 3 איש לקמ"ר נראה פשוט מקום ריק. יותר מזה, צריך לקחת בחשבון שכמחצית האוכלוסיה מרוכזת בצפון המדינה ליד הגבול עם אנגולה, ועוד 10% בערך בווינדהוק הבירה, ככה שכל שאר השטח נשאר עם משהו כמו מיליון איש מפוזרים בכפרים קטנים, עיירות, חוות ובקתות מבודדות בכל מיני "חורים".
מהרגע שהמטוס מתחיל להנמיך מעל מערב הקלאהרי, בדרכו לנחיתה בשדה התעופה של ווינדהוק, הלב מתרחב ויש מן הרגשת חופש ושקט שקשה להסביר אותה.
חייבים להרגיש את זה לבד. ואז יוצאים מדלת המטוס אל המדרגות – אין בשדה הישן מאוד והקטן מאוד של ווינדהוק "שרוולים",
פשוט יורדים במדרגות מהמטוס וצועדים לעבר ביקורת הגבולות. והאור הבהיר והאויר הנקי שפורצים אל העינים והריאות, כשיוצאים מדלת המטוס גם הם
מהווים חוויה שונה לתושב של מדינה מתועשת וצפופה כמו שלנו.
וכל הטוב הזה עוד לפני שיצאנו משדה התעופה.
מחוץ לשדה פוגשים את המקומיים המקסימים. אוכלוסיה שרובה שבטים מקומיים ומיעוטה לבנים (כ- 7%).
חוויה נמיבית מיוחדת במינה
ווינדהוק הבירה היא עיר שקטה, נקיה ומשמשת בסיס יציאה נח לטיול שלנו. הגיוון בטיול מאורגן לנמיביה – אע"פ שעל פניו מה יכול להיות מגוון הרי הכל מדבר – אדיר. מטיילים
במדבר נמיב – המדבר העתיק בעולם בן כ- 80 מיליון שנה – עם דיונות החול הענקיות שמשנות את צבען כמה פעמים ביום לפי זוית השמש, בחלק של הדרום מערבי של הקלהרי שגם הוא מלא בדיונות קטנות היוצרות "רחובות" וכל מיני צורות, באזור המפגש של המדבר עם האוקינוס האטלנטי, שם הזרם הבנגלי מקרר את המדבר וממזג את אזור החוף הפראי שנקרא "חוף השלדים", על שם האוניות שנטרפו אל החוף ורק שלדיהן נשארו עדות לחורבנן ולחורבן מלחיהן, את קייפ קרוס, לשם הגיע מגלה הארצות הפורטוגלי דיאגו קאו וקבע שם טריטוריה פורטוגזית בדמות צלב עץ שקבע בקרקע החולית.
בקייפ קרוס אי אפשר להתעלם ממושבת דובי הים האדירה של אלפי פרטים שחיים, מזדווגים ומתים – לפעמים מזקנה ולפעמים מהווים טרף לאריות יבשה מדבריים או סתם תן חום רעב. ואח"כ ממשיכים פנימה אל היבשת ומגיעים אל ארצו של שבט הדמארה, עם הבולדרים הענקיים שפזורים כמו נפלו מכוכב אחר, ומטפסים צפונה אל אזור הקוננה, לנסות לפגוש בפילים המדבריים. ופוגשים את בני ובנות שבט ההימבה, אשר חיים עדיין כמו ציידים לקטים בכפרונים משפחתיים בו גבר אחד שהוא המנהיג ולצידו משפחה גדולה על נשותיה וטפיה. הנשים מטופחות, מורחות עצמן במשחה שהן מכינות מאבקת אבן חול אדומה, אותה הן מערבבות עם חמאה מחלב עיזים. זה עושה אותן אדומות וגם קצת מסריחות, אבל הן כל כך יפות וחמודות שזה לא מפריע.
גאוותה של נמיביה היא שמורת אתושה. שמורה המשתרעת על שטח בגודל מדינת ישראל ובה עושים "ספארי" כמו במדינות "הרגילות" באפריקה. יש בשמורה מגוון עצום של בעלי חיים, כולל
כמובן החמישיה הפותחת – אריות, פילים, קרנפים, נמרים וג'ירפות. אבל עוד המון אחרים כולל זברות, אנטילופות לסוגיהן, ראמים, תנים, צ'יטות ועוד כמו גם המון סוגים של בעלי כנף.
התיאור הזה מביא בקצרה ובתמצות את מה שיש לראות ולעשות בנמיביה. לא הזכרתי את אזור נהר הקוננה עצמו ואת מפלי אפופה המקסימים, את פארק ווטרברג עם הר השולחן שלידו נטבחו עשרות אלפים מבני שבט הררו על ידי הגרמנים בשואה הראשונה של המאה העשרים, את רצועת קפריוי שהיא כמו אצבע ששלוחה מזרחה אל עבר אזור האוקוונגו המבורך במים ושמגיעה עד לגבול של זימבובווה וזמביה.
ובתוך כל הריק המקסים והמגוון הזה, פזורים לודג'ים אפריקאים בכל הרמות שמתאימים לכיסו של כל אחד. אפשר לגוון וללון חלק מהלילות בקמפינגים וחלק בבתי מלון רגילים בערים הספורות בהן נעבור.
שירותי התיירות משתפרים משנה לשנה, הביקוש אמנם עדיין גדול מההצע אך המקומיים עושים כל מאמץ להגדיל את מספר המיטות, להגדיל את ציי הרכבים להשכרה ולהענות לתיירים שמגיעים הנה מכל העולם.
ותחשבו שכל התיאור הזה, במילים על דף נייר לבן, מחוויר לעומת המציאות...אז בואו לנמיביה וממש לא תצטערו.
