שפרה ויוחנן (שמות בדויים), בני זוג בסוף שנות החמישים לחייהם, ניהלו חיי נישואים שגרתיים עד שתחביב אחד קטן – אספנות בולים – הפך לענק והשתלט על חייהם. כבר מילדות, יוחנן הקדיש את זמנו לאוסף הבולים שלו, אך כשהתחביב הפך לאובססיה יקרה שהשתלטה על חייו, שפרה החליטה שאין לה עוד מקום – לא בבית, ולא בזוגיות.
מה שהחל כתחביב תמים הפך למוקד בלתי פוסק של מריבות בין בני הזוג. “הבולים תפסו כל חלקה טובה בבית", סיפרה שפרה. “היו אלבומים בסלון, במטבח, ובשלב מסוים אפילו בחדר השינה. ארגז המצעים של המיטה הפך לספרייה לאלבומי הבולים”.
יוחנן לא ראה בכך בעיה – להיפך. הוא השקיע שעות ארוכות במיון, קטלוג ושיחות בקבוצות אספנים בארץ ובעולם. שפרה, לעומת זאת, חשה שהיא מאבדת את מקומה בבית – ובחיי הנישואים.
המשבר הגדול הגיע כאשר בני הזוג חסכו יחד כסף לרכישת מכונית חדשה ויוקרתית. בעוד שפרה חלמה על רכב מפנק, יוחנן ראה הזדמנות פז לרכוש בול נדיר עם הדפס מוזהב, מבלי להתייעץ עמה כלל. “אמרתי לו שאין גבול למה שהוא עושה, אבל הוא רק חייך ואמר שהבולים לפחות לא מתחצפים אליו ולא צועקים עליו”, שחזרה שפרה. ההחלטה של יוחנן הייתה מבחינתה הקש ששבר את גב הגמל. הוא גם טען שרכב יוקרתי יאבד מהר משוויו ומערכו והבול יהיה שווה הרבה יותר בעתיד.
עם הזמן, הבית הפך ממקום מגורים חמים לארכיון בולאי. אורחים שהגיעו הופתעו לגלות מדפים עמוסים, מגירות מפוצצות, וקירות שעליהם נתלו מסגרות עם תמונות של בולים נדירים. “הרגשתי שאני גרה במוזיאון הבולאות ולא בבית", התלוננה שפרה. כל ניסיון מצדה להציע להפסיק עם האיסוף או לצמצם את גודלו נתקל בהתנגדות עיקשת מצד יוחנן ובהאשמות שהיא לא נותנת לו לפתח ולהנות מהעיסוק שמשמח אותו.
קראו גם:
לבסוף, שפרה החליטה להתגרש ופנתה אליי. במסגרת ההסכם שהכנתי עבורם סוכם שאוסף הבולים יישאר בידי יוחנן ואילו שפרה תקבל סכום כסף משמעותי יותר ממכירת הבית המשותף. כל צד קיבל את מה שחשוב לו – הוא את הבולים, והיא את השקט הנפשי”.
סוף הסיפור: בולים לנצח. יוחנן המשיך בתחביבו ללא הפרעות. שפרה, לעומת זאת, מתנחמת בכך שהיא כבר לא מתחרה עם בולים ואלבומים על המקום בבית – וגם לא בליבו של יוחנן.
