את ימי הקורונה ניצל דובי גל (73) לכתיבת ספר ילדים, אותו הוא מקווה לפרסם בקרוב.
"הספר ממש קרוב לסיום", אומר גל, "הוא בהשראת הנכדות, וכל מיני דברים שקורים מסביב. אני מאמין שזה ייצא ספר חמוד מאוד, וכל משפחה יכולה להזדהות איתו. לפני הקורונה גם שיחקתי בתיאטרון היידישפיל, ואני מתכנן לחזור לפעול איתו בקרוב. זה מפעל חשוב, שבא להנציח את השפה בתודעה שלנו".
איך חווית כאמן את משבר הקורונה?
"היו הרבה משברים במדינה, והמשברים הקודמים היו בעיקר ביטחוניים. במשברים ביטחוניים אנחנו, האמנים, היינו מאוד חיוניים, כדי להעלות את המורל במצבים קשים שנוצרו ובאסונות שהיו.
"אמנים ובדרנים היו חלק מאוד חשוב, אבל הפעם, הדבר הזה נמנע בפקודה. אי אפשר היה ואסור היה להוציא את האף מהבית. אני זוכר שנחתי מטיול בלפלנד ב-25 בפברואר בשנה שעברה. כמה ימים אחר כך הייתה הצגת ילדים בהרצליה, הגיעו 800 אנשים, חלקם עם מסכות. וכמה ימים אחר כך כבר היה הסגר הראשון.
"בהתחלה לא ידעתי איך לעכל את זה, חשבנו שזה משהו זמני, ואז אמרנו בסדר, נחכה עד יעבור זעם. ברגע שאתה מבין שזה דבר עולמי, אלה פרופורציות אחרות".
היו הצגות בזום? איזשהן יוזמות במהלך הקורונה?
"ההצגות באמת התחילו לעלות בזום, וזו הייתה חוויה יפה לכשעצמה, שאנשים מארגנטינה, ישראל או מניו יורק מתחברים ורואים את אותה ההצגה, וזה נהיה כפר גלובלי קטן, ששמר אותנו יחד בתקופה הזאת. עוד תיאטראות חוץ מהיידישפיל עשו את זה, וזה היה פתרון זמני נחמד".
כמה זמן אתה חושב שייקח לתעשייה לצאת מהמשבר?
"אני יודע שישנם שחקנים וגם אנשים מהענף הטכני של התיאטרון, שהרבה מהם נקלעו למצוקה. אני מקווה שהעזרה שהממשלה נתנה עזרה להם לצוף לפני השטח. אני אופטימי. אני מקווה שהדברים יחזרו לעצמם ומקומם.
קראו גם:
"אני מקווה שהתיאבון לתרבות יגדל, עקב ההפסקה שנכפתה עלינו. אני יודע שגם ברחבי העולם ובאירופה הם סובלים. גם באנגליה, בירת התיאטרון. באמריקה. אבל מבלי להיות כל כך מרוכז רק בערוץ שלי, בענף התקשורת, ההשתתפות היא גם בצער של כל מיני עסקים אחרים.
"פתאום אתה עובר ברחוב ורואה חנות סגורה, מסעדה לא פעילה, הלב נקרע. כשאתה יודע מה עשתה השנה הזאת לאנשים, זה כואב. אני מקווה ומאמין שאנשים שרדו וישרדו, ויוכלו לחזור לחייך שוב, כמו שהיה פעם".
אתה מתגעגע לבמות?
"מתגעגע, אבל לפעמים זה גם טוב לנוח ולעשות דברים אחרים. פתאום היה לי זמן להתרכז בכתיבה של ספר הילדים. פתאום אני מבקר את הנכדות, ומבלה איתן זמן יותר מאשר בשנה רגילה, כי הן היו יותר בבית. ברור שיש צמא, ואני רואה בעיני רוחי איך ייראו קבלות הפנים של הקהל שיגיע לתיאטרון, שבתקווה יתחיל לפעול בקרוב באופן מלא.
"אצלנו בתיאטרון היידיש, זה יותר בולט, כי בשביל האנשים הללו, היותר מבוגרים, כל יציאה החוצה בזמנים שלפני הקורונה, כל הצגה או אירוע הייתה כמו חגיגה. לחזור ולהציג בפני 20-30 איש, זה פחות כיף ומהנה.
"אז התקווה היא שגם החיסונים יעזרו ושנחזור לחיים כמו שהם היו. בינתיים זה כמו טלאים, כי ברגע שאפשר להכניס לאצטדיון כדורגל 1,500 איש ורק 50 איש לתיאטרון זה לעג לרש. יכול להיות שאנחנו בין הראשונים בעולם שיחזירו את התרבות למה שהיה פעם".
