לפני כחודשיים יצאה נורית מוזס (58) מעבודתה בסביון, נכנסה לרכב והחלה בנסיעה שגרתית לביתה שבשרון לאחר יום עבודה עמוס. היא הספיקה לנסוע לאורך מספר רחובות עד שנעמדה ברמזור בקרית אונו ולפתע רכבה החל להידרדר לתוך הצומת בין הרכבים החולפים עד שלבסוף התנגש בקיר ונבלם.
דניס, עובר אורח, התקשר מיד למוקד החירום של מד"א על מנת לדווח על מה שנראה תחילה כמו תאונה רגילה. במוקד החירום הדריכו את דניס כיצד לסייע באופן ראשוני והזניקו למקום צוות טיפול נמרץ ובמקביל גם את כונן מד"א חובש בכיר נעם דהן. דהן, שהיה בסמוך לזירת האירוע, הגיע תוך רגעים ספורים וזיהה כי לא מדובר בתאונה שגרתית. הוא הבין שנורית לקתה בדום לב ואיבדה את הכרתה והתחיל בפעולות החייאה באמצעות המפעם (דפיברילטור).
תוך רגעים ספורים נורית חזרה להכרה, כשהיא מבולבלת ממה שאירע. צוות הניידת לטיפול נמרץ בראשות פראמדיק מד״א דור צברי וחובש רפואת חירום נתנאל דודקביץ' הגיעו למקום, העניקו לנורית טיפול רפואי תרופתי מתקדם ויחד עם נעם - החלו בפינוי לבית החולים בילינסון בפתח תקוה, כשנורית בהכרה ומתקשרת עם הצוות.
"באותו יום סיימתי לעבוד בעשר וחצי בלילה, בזמן העבודה התחלתי להרגיש כאבים בחזה אבל הם הלכו ובאו", משחזרת נורית מוזס, צלמת מוכרת בנתניה, את שאירע באותו הלילה. "נכנסתי לרכב וישבתי עד שזה חלף. התחלתי לנסוע והגעתי לצומת, פתאום הרגשתי כאב חד מאוד. זה לא היה דומה לשום דבר שהרגשתי לפני. אמרתי שאחצה את הצומת, אגיע לתחנת אוטובוס ואז אראה מה עושים. הדבר הבא שאני זוכרת זה את הפנים של צוות מד"א. בתוך הניידת לטיפול נמרץ כבר חזרתי להכרה, חזרתי לחיים ולא ממש הבנתי מה קורה כי התעוררתי לתפקוד מלא. זה משהו שהוא לא רגיל. הצוות הרפואי ואני התבדחנו ושרנו כל הדרך לבית החולים.
מה חשבת באותו הרגע אחרי שהבנת מה קרה?
"הטריד אותי באותו רגע מה קורה עם ציוד הצילום שלי והתמונות שצילמתי באותו אירוע ממנו חזרתי. לצערי, יש לי היסטוריה של אירועי לב במשפחה. מאז האירוע החיים שלי השתנו מאוד, הורדתי פרופיל, הפסקתי לעשן אחרי הרבה שנים ואני הרבה פחות פעלתנית מבעבר, אבל אני לא מוותרת לעצמי כי אני מאמינה שצריך לחיות את החיים במלואם. אני צריכה יותר לשמור על עצמי אבל אני לא יושבת ובוכה אלא מנסה לחיות את החיים בצורה הכי מלאה ובעוצמה. חזרתי לעבוד ואפילו טסתי לחו"ל, אבל הורדתי ווליום".
מה כן השתנה מאז?
"אני מאוד מפחדת לנהוג. בעלי שאל אותי אם אני לא מפחדת שזה יקרה שוב, והתשובה שלי היא שלא, אני חיה את החיים ונהנית מהם, כי הכרתי את המוות מקרוב והוא כבר לא מפחיד אותי ואני מקווה שהפעם שאני אפגוש אותו תהיה עוד הרבה זמן. מרגיש לי שכולם בהלם מזה יותר ממני כי אני בן אדם מאוד פעלתן ונוכחת בעיר, במיוחד נוכח התפקיד שלי כצלמת בעירייה וכולם מכירים אותי, כולם ממש הגיבו בשוק. גם הילדים שלי. כי מבחינתם זו תזכורת לכמה החיים שבריריים. יכולתי באמת למות, אם מד"א לא היו מגיעים בזמן לא הייתי בחיים. חשבתי על כל הנסים שחוויתי באותו לילה, כמו אם הייתי נוסעת בכביש אחר, או מסלול אחר אולי לא הייתי פה".
"חשוב לי להגיד לכל הנשים שקוראות את הכתבה שלנשים יש סימנים שונים מאשר אצל גברים לאירוע לב, וזה מתעתע בנשים שזה קורה להן, כי הן חושבות שצריך לכאוב להן הלב, או צריך שיהיה לחץ בחזה, או כאב ביד שמאל, יכולים להיות כאבים שונים מאשר הכאבים והסימנים שיש לגברים. לכן שימו לב לסימנים, לכל שינוי שאתן חשות, לכל כאב חדש, אפילו כאב בלסת. אם הייתי שמה לב לסימנים שהיו לי, לא הייתי מגיעה לדום לב. כמו למשל כאבי גב, זרמים חשמליים בכתפיים שלא נעלמו רק הלכו והתעצמו, ולא קראתי את הסממן הזה נכון. אגב, בבית החולים כשעשו לי אקו לב, זה קרה לי שוב, והתברר שזה קורה בגלל היצרות של העורקים וזו הסיבה של הכאב שחשתי".
קראו גם:
כשבועיים לאחר האירוע, השתחררה נורית מבית החולים ופגשה בנתניה את צוות מד"א שהציל את חייה יחד עם דניס. "אני כל כך מודה לכם, אני מרגישה שהיה שם נס, אתם הנס הפרטי שלי", אמרה מוזס למציליה.
דניס סרילאן, עובר אורח שחייג למוקד של מד"א מספר: "עברתי במקרה עם האוטו וראיתי אותך, ניגשתי אלייך ושמתי לב שאת לא בסדר. ישר התקשרתי למוקד של מד״א והם הסבירו לי מה לעשות. הוצאנו אותך החוצה ואחרי 3 דקות ו-20 שניות בדיוק צוות מד"א הגיע ולשמחתנו כל השאר היסטוריה".
חובש בכיר במד״א נעם דהן: "את הקריאה קיבלתי כשהייתי בבית - דיווח על תאונה קשה ובמהירות הגעתי לאירוע. זיהיתי שאת מחוסרת הכרה. הבאתי את המפעם מהאמבולנס, חיברתי אותו וישר הוא זיהה שאת סובלת מהפרעת קצב מסכנת חיים. קיבלת שוק, והתחלתי להנשים אותך, הרגשת שצובטים אותך ואחרי 20-10 שניות את אומרת 'כואב לי תעצרו' וזה היה מדהים. אמרתי לבחור שהיה לידי שיעצור את העיסויים כי את חוזרת אלינו. צוות הניידת לטיפול נמרץ הגיע, הם התחילו בטיפול מתקדם יותר. התלוויתי אליהם לפינוי ועד לבית החולים. לראות אותך עכשיו שבועיים אחרי עומדת על הרגלים עם המשפחה שלך זה ממלא ומספק ונותן לנו הרבה מאוד כוח להמשיך ולהציל חיים".
