זמני כניסת ויציאת שבת ברעננה: השבת של ה-8 בנובמבר ברעננה, י"ז בחשוון התשפ"ו, תיכנס ביום שישי בשעה 16:25 ותצא למחרת בשעה 17:23.
פרשת "וירא" עם קרן משה
פרשת וירא מלאה בצחוק. שרה, אברהם, לוט, ישמעאל, ואפילו יצחק. כל אחד מהם צוחק מסיבה אחרת לגמרי, וכל צחוק חושף את הדמויות, ומגלה באמצעותו, את האמת הפנימית שלהם. הצחוק הוא תגובה טבעית למשהו שנראה לנו מופרך. כששרה ואברהם שומעים שהם עתידים להביא ילד לעולם בגיל מאה - הם צוחקים. הצחוק הזה נולד מהפער שבין המציאות הגלויה, לבין הבטחת האל. לוט, לעומתם, “מצחק” בדרך אחרת - הוא מציע למסור את בנותיו לאנשי סדום, כדי להגן על אורחיו. זה צחוק מעוות, כי אין דבר מופרך יותר מאב שמעדיף זרים על פני ילדיו.
וישמעאל - אף הוא מצחק. תחילה, עוד לפני הולדת יצחק, הוא מצחק בעבודה זרה, מפריך את מהותו של אברהם העברי שמסר נפשו כדי לגלות את מציאות ה׳ בעולם, וכשנולד יצחק, הוא “מצחק בו” - מנסה להפוך את הסדר, להעמיד את בן השפחה, במקום בן הגבירה.
שרה רואה את זה ואומרת לאברהם: “גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני, עם יצחק.”
שני פעלים - מצחק ויצחק מאותו השורש, אך לקוחים מעולמות נפרדים. ה“מצחק” הוא בהווה: החיים של כאן ועכשיו, בלי אחריות, “אכול ושתה כי מחר נמות". וה“יצחק” הוא בעתיד: הסתכלות קדימה, התבוננות גאולית - “אז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ". לומדים את זה גם מרבי עקיבא שהגיע עם חכמים להר הבית וראו שועל, שיוצא מבית קדשי הקדשים. החלו חכמים לבכות, ור' עקיבא ״מצחק״, מפני שדווקא מתוך החורבן, הוא רואה את הגאולה.
מה שמעניין הוא, ששרה עצמה עוברת תהליך מדהים. בתחילה היא צוחקת בסתר, באוהל.
היא רואה את עצמה קטנה, חסרת ערך, היא “אשתו של…”, אין לה ערך בפני עצמה. לכן אפילו כשהיא ואברהם מגיעים ״לגרר״ היא הופכת בקלות ל“אחות של…” - מבטלת בכך את זהותה. אבל דווקא שם, כשהיא מגיעה למקום נמוך, לחוסר מוגנות, לכאורה מוחלט, ואין לה יותר את האפשרות לחסות בצילו של אברהם, שם בביתו של אבימלך, נחשף הערך האמיתי שלה. הקב”ה מתערב, מגיע למלך בחלום, והמלך מבין את גודל טעותו ומשלח אותה בכבוד ובפחד עצום, משופעת במתנות, למען יראו ויראו - שרה הזאת, שווה!
שרה חוזרת, בין היתר גם לעצמה - כאישה שלמה, בעלת ערך, שלא יסולא מפז, ורק אז היא מצליחה לגרש מביתה את “המצחקים” - את אלו החיים את ההווה הריק וחסר הערך .
שרה עושה סדר: אין יותר מציאות מעוותת, אין יותר היפוך ערכים.
ומאז - הצחוק מקבל תיקון. בפרשה הבאה, רואים את יצחק “מצחק עם רבקה אשתו” - זה לא לגלוג ולא אבסורד, זו שמחה טהורה. הצחוק חוזר להיות ביטוי של אהבה, של קרבה לאלוקים, של אמת. הצחוק, אם כן, הוא לא רק רגש – הוא מראה. הוא מגלה מאיפה אנחנו מסתכלים על החיים: מהאבסורד או מהאמונה, מההווה הציני או מהעתיד הגאולי.
