הגל החמישי: הורים, מורים וצוותי רפואה כותבים על המצב
קראו גם >>>>
"גל התורים והזעם"
תמר בן דוד, חובשת מד"א (18), דוגמת קורונה ומחסנת: "אנו עובדים מסביב לשעון, בלי להספיק לאכול, לשתות או אפילו לשבת רגע ולנשום"
"הרצון לשמור על סבתא לפני מפגש משפחתי, לבדוק את הילד שחזר מהגן, לקבל אישור להגיע למשרד או סתם להיות זהיר כפליים – יצר נהירה חסרת תקדים למתחמי הבדיקות, עם היעדר סבלנות, כעס רב מצד האזרח ובעיקר – מרמור כלפי הצוות הרפואי.
אם הגל הראשון בא לידי ביטוי במחיאות הכפיים מהמרפסות והגל השלישי הביא את בשורת החיסונים – הגל החמישי הוא גל התורים והכעס.
העבודה שלנו כאנשי מד"א וכדוגמים, שעובדים מסביב לשעון בניסיון להספיק להגיע במהירות לכל רכב ולכל אזרח הממתין בתור, אינה פשוטה כלל. העומס הקיצוני, הסבלנות הישראלית הקצרה, הסיכון הבריאותי שלנו כצוות, העמידה הממושכת על הרגליים והפעולה הרובוטית החוזרות הלוך-ושוב מדי דקה – כל אלה יוצרים אתגר שעלינו לעמוד בו, בכל יום ובכל רגע נתון, על מנת להבטיח את בריאות אזרחי ישראל.
במשמרת ממוצעת, אנו דוגמים 12 שעות מסביב לשעון – כמעט מבלי להספיק לאכול, לשתות או אפילו לשבת רגע ולנשום. הישראליות מאופיינת בערבות הדדית ובחום, וזו הזדמנות לבקש מהמוני הישראלים שממתינים בתורים במתחמי הבדיקות שלנו: הגיעו בסבלנות, תנו חיוך ותזכרו – אנחנו כאן עבורכם ובשבילכם.
אין לנו הדוגמים שליטה על מספר המכוניות שממתינות במתחם או על החלטות הממשלה המשתנות. אנחנו גם בני אדם וגם אנחנו, תאמינו או לא, צריכים להמתין בתור לבדיקות קורונה בדיוק כמותכם.
הצוות הרפואי עומד לרשותכם ומבין את הכעס והתסכול, אך יש צד שני לכל מטבע. מאחורי כל דגימה יש אדם, מאחורי כל חליפה לבנה ומסכה יש חיוך של איש מד"א ששמח לסייע לאחר.
אני מאחלת לנו, כחברה, להיות סבלניים ואדיבים יותר, לחייך ולהגיד "תודה" ולהבין שכולנו יחד באותה הסירה. כל העולם, כל הדוגמים וכל הנדגמים – כולנו באותה מגפה ובאותו לחץ. נעבור את זה יחד, בחיוך, אופטימיות וסבלנות.
"חיים ברולטה רוסית"
דורית קובל (50) מהרצליה, אם לבת בתיכון ולשתי תאומות בנות שבע: "כל הודעת וואטסאפ אני מחסירה פעימה"
"כל הודעת ווטסאפ שנפתחת במילים "הורים יקרים" אני מחסירה פעימה, כולנו, כל ההורים. אולי זה מהכיתה של הבנות, ואז נושמים לרווחה שזה בכלל מאומת מכיתה ו' ואיזה כיף והפינס לנו עד ההודעה הבאה. חיים ברולטה רוסית".
"צריך להבין שהעבודה שלי ושל בעלי דורשת את נוכחותנו הפיזית, בידוד שכזה יכול לגמור אותנו, כי הוא מחייב שהות בבית של אחד מאיתנו עם הילדים. למידה בזום מחייבת נוכחות ותמיכה הורית, כי אם פתאום הולך המסך, הקול הושתק, צריך לסדר את זה.
"לימדתי את הבנות שלי הכול על שגרת חירום, מה עושים כשיש טילים, איפה הממ"ד, הן מנוסות בתרגולי חירום, אבל כל גל מביא איתו הוראות חדשות, אי אפשר לתרגל את זה בכלל כי כל פעם זה משתנה. מלחמות עברנו ואת זה עוד לא. זה מכעיס ברמות שכולם יודעים מה קורה, ובמשרד החינוך עדיין לא יודעים לתת תרגול אחיד לכל גל שלא יבוא גם בעוד שנה. לבי גם על המורים שנמצאים בחזית הזו. יש מורים שכל יום חייבים לעשות בדיקה, כי ילד פתאום השתעל. זו סיטואציה הזויה. והתורים בבדיקות, סיוט אחד גדול שבכל גל הופך לסיוט חמור יותר.
"כאחת שיש לה תואר בלמידה בזום עם הבנות שלה, אני יכולה לומר לך שגם העובדה שהמורים נדרשים להעביר את כמות החומר הלימודי לא עושה טוב. אני ובעלי כמו הורים רבים נעזרים במורים פרטיים כדי לתת לבנות סיוע בקריאה, כתיבה והבנת הנקרא. אם אי אפשר להעביר תכנים בזום, שילמדו אותם דברים אחרים, כישורים חברתיים, אני יודעת מה. משהו. הרי לכולם ברור שאף אחד לא לומד מזה כלום. הוא לומד שהיינו בדף 100 ועברנו עד דף 115, ושאל אותו כמה דפים זה יוצא והוא יצטרך סייעת בשביל לענות.
"שלא לדבר על תלמידי התיכון שאת חדוות הלמידה שלהם הם מעבירים בפיג'מה במיטה מול האינסטגרם. בקיצור, לא יודעים איך נעבור את הגל הזה, ויותר גרוע אנחנו לא רואים גם אור בקצה מהסיוט של הקורונה".
האור בקצה המנהרה
אמיר כוכבי כותב מהבידוד השבוע עם שתי בנותיו על התסכול וגם על התקווה כאבא וכראש עירייה
"אפילו המילים שמתארות את המצב מבאסות: "בידוד", "ריחוק" מילים שהפוכות לגמרי מהטבע האנושי. והכי מתסכל שכבר היינו עם רגל אחת בחוץ. עם אחוזי חיסון גבוהים מאוד, עם חזרה יחסית לשגרה חדשה שאפשרה לנו לצאת לבלות, ללמוד ולעבוד ובעיקר לתת לנפש החבוטה של כולנו קצת מרפא.
והנה במחי וריאנט שהתפרץ הרבה יותר מהר ממה שהמדע ידע להגיד מה הנזקים הצפויים שלו, חזרנו לאווירת הסגר, גם אם לא הוכרז כזה. אנשים מודאגים, דואגים לעצמם ולאהוביהם, החדשות מפמפמות חששות ודאגות בלי סוף ונדמה שהאפוקליפסה מעבר לפינה.
במצב כזה, לרגע כמעט נדמה שנשארנו כל אחד ואחת לעצמו. וזאת אולי האימה הפנימית הגדולה ביותר שלנו, זאת שאין לה ביטוי אלא רק בתחושות הכי נסתרות.
בבידוד האחרון אליו נכנסתי עם בנותיי טרם קיבלו את התו הירוק, הייתה לי הזדמנות להסתכל קצת על הסביבה, מה שבתוך הטרללת היומיומית לא תמיד יש לנו. ראיתי שוב את צוותי הרפואה ללא הבדל מגזר דת או מגדר, בחזית המאבק בלא נודע עדיין עם כלים מועטים מדי, שוב חורקים שיניים ומטפלים בכל אדם ואישה כי לזה נשבעו. ראיתי את צוותי הרווחה שלא מפספסים אף חולה, לא משנה מה המצב בבית, ראיתי את צוותי החינוך, נקרעות ונקרעים ממדיניות משתנה, מדאגות אישיות ומהרצון לאחוז בילדות ובילדים שלנו עוד קצת, לא לשחרר אל הלימוד מרחוק, שאולי הוא העתיד אבל בהווה הזה הוא מפספס את הנפש.
ראיתי את עובדות ועובדי העירייה שעושים מאמצים יוצאי דופן להשאיר את הכאבים האישיים בצד ולתת את השירות המצופה למרות כל הקושי. יותר מכל ראיתי את התושבות והתושבים – אלו שלמרות כל הבלבול והדאגה, ממשיכים בחיים הרגילים אבל מושיטים גם יד לסביבה. בהתנדבות, בתשובה, בחיבוק אישי וקהילתי כזה שמבטיח שהמרקם החברתי לא ייפגע למרות המצב.
ראיתי גם את המאמץ בתוך הכעסים והתסכולים, לשמר את הכבוד ההדדי, זה שהיה לפני המגיפה וזה שכל כך חשוב לזכור שיהיה פה גם אחריה. אנחנו יודעים שכשכולנו על הקצה, והעצבים מתוחים עד לפקיעה, סתם מילה לא במקום יכולה לעשות הרבה יותר נזקים. ודווקא עכשיו אני רואה את השיח משתנה ואנשים שמים ושמות לב למילים שנאמרות ולמעשים שנעשים, וזה נותן לי תקווה גדולה כאבא, כתושב וכן, גם כראש עירייה. את המחלות הפיזיות המדע ירפא, אבל את הקרעים הבין אישיים, את המריבות והעלבונות, רק אנחנו נרפא.
בואו נשמור על הבריאות, הפיזית והנפשית ונזכור שיש סיבה שאנחנו כל כך אוהבים את העיר שלנו, והיא האנשים שחיים בה. אנחנו האור בקצה המנהרה.
"הצוות החינוכי בחזית"
מתי בורושק, מנהלת חטיבת אלון, רעננה: "שיש הנחיות לא ברורות ומתסכלות עם שינויים חדשות לבקרים"
בחטיבת אלון 20 כיתות, 655 תלמידים. ביום שני השבוע נרשמו 12 מאומתים ו-27 מבודדים. מספרי המאומתים והמבודדים משתנים חדשות לבקרים, ועלינו להיות במעקב צמוד כדי לוודא מי מגיע לבית הספר, מי צריך בידוד, בדיקות. גם תלמידים וגם מורים.
אם ניאלץ לעבור לשיעורים בזום, בכל כיתה נבחרו 3 תלמידים שתפקידם להעביר את השיעורים לתלמידים הנמצאים בבידוד. אנו מעודדים את התלמידים להיות בקשר עם המבודדים. גם המחנכים שומרים על קשר הדוק, ואם עולה קושי רגשי - יש מעורבות של היועצות.
חשוב לי כמנהלת וחשוב לצוות החטיבה לקיים שגרת לימודים לצד פעילות חברתית ומענים רגשיים. השגרה מחזקת את חוסנם של התלמידים והמורים כאחד. אני מרגישה אחריות כבדה לשקט הנפשי, לבריאות ולחוזק של הצוות והתלמידים. אני מרגישה כלהטוטן הנדרש להחזיק את המורים, התלמידים וההורים החוששים מהמצב.
אני 24/7 סביב המורים והתלמידים. כשיש תלמיד מאומת, הצוות נדרש לצאת ולהיבדק, כשיש שני מאומתים מכיתות שונות, כ-10 מורים נדרשים להיבדק. עליי לשמור על הצוות ועל בריאותו. לעיתים אני חשה חוסר שקט כי יש מורים הנכנסים לבידוד בגלל ילדיהם החולים.
זוהי תקופה של אי ודאות. לעיתים אנו ניזונים מהתקשורת, לעיתים אין סנכרון בהנחיות של משרד הבריאות, החדשות מתעדכנות מדי יום ולעיתים אף מידי שעה. בסופו של דבר, קבלת ההחלטות מוטלת על כתפיו של המנהל תוך הערכת מצב וקבלת תמונת מצב עדכנית.
המצב מצריך פתרונות יצירתיים, גם כשיש הנחיות לא ברורות ומתסכלות עם שינויים חדשות לבקרים. המנהלים צריכים להתמודד עם לחצים אדירים, והצוות הוא חלק מהסיפור.
לא הייתי מצליחה להחזיק את הארגון הגדול הזה ללא המורים. הם חשופים בפני מאות תלמידים, ולכן, בעיני, הם הגיבורים בהתמודדות עם הקורונה.
"משימה כבדת משקל"
אורן אוריאלי מהרצליה, מנהל בית הספר "צופה שרון" באלפי מנשה: "התפקיד בימים אלה מצריך כישורים של להטוטן"
ניהול בית ספר בימי קורונה? מורכב למדי. הגל הנוכחי התפתח במהירות, לצד תוספת קשה לבליעה של ניהול מנגנון הבדיקות והבידודים.
כרגע חשוב לי במיוחד לוודא שבית ספר יתפקד וייתן מענה גם לילדים שמגיעים וגם לאלה שנותרו בבית. לשיטתי, זהו מבחנו האולטימטיבי של בית הספר – האם נצליח במשימת ההוראה ההיברידית? בינתיים התשובה היא – כן. יש להבין כי זוהי משימה כבדת משקל והדבר מצריך כישורים של להטוטן, לא פחות.
אם אחשוף לרגע את עולמה של אשת החינוך, יידעו כולם, כי מורה כזו לעיתים מתחילה את יומה באי ידיעת מספר הילדים שיגיעו לכיתה. היא נדרשת ללמד במקביל גם ילדים בכיתה וגם ילדים בבית, ושואפת לעשות זאת בצורה הנבונה והמקצועית ביותר. לאחר שהעבירה את השיעור בזום, היא שמה פעמיה בזריזות למרחב הלימוד החוץ כיתתי על מנת לתת מענה לתלמידים שעושים עבודה עצמאית או עובדים בקבוצות. וטרם דיברתי על מורכבות העניין ככל שגיל הילדים צעיר יותר.
יש גם מסר אופטימי. עד כמה שהקורונה מאוסה, היא מגיעה עם הזדמנות. משרד החינוך השכיל להעשיר את בתי הספר בתקציבים שנועדו לסייע בחיזוק מצבם הרגשי-חברתי של התלמידים והתלמידות ואנחנו עושים בכך שימוש נהדר – באמצעות תרפיסטיות, מנתחות התנהגות, מטפלות רגשיות ב-NLP וב-CBT, קבוצות העצמה באמצעות טיפול בכלבים, קבוצות חברתיות ועוד ועוד. היכולת להעניק מענים מגוונים ופרטניים לכל כך הרבה ילדים שבשגרה לא היו מקבלים זאת, היא מתנה יקרת ערך.
אז אני מתנחם בכך, משתדל להתמודד בתבונה אל מול הבשורות שכל יום מביא עמו ומחכה בסבלנות לימים רגועים יותר.
ההיסטוריה מלמדת שלרוב גם אלו יגיעו בקרוב.
"אפשר להשתגע"
אמיר כהנא (46) מכפר סבא, חלה השבוע בקורונה ונמצא בבידוד. בנו הקטן שאינו חולה חויב בבידוד גם
"בסוף השבוע האחרון היינו אמורים לנסוע לצפון, והיו שם אנשים מבוגרים. החלטתי שאני אעשה בדיקה, למרות שאני מחוסן שלוש פעמים. הרגשתי חולשה, שעברה אחרי שעתיים. הבדיקה יצאה חיובית, קבעו שאני חייב להיות בבידוד עשרה ימים. אני מטפס על הקירות. אשתי והבת שלי יצאו שליליות. גם הבן שלי בן העשר עשה בדיקה ויצא שלילי אבל מכיוון שהוא קטן ועשה רק חיסון אחד, קבעו שהוא צריך להיות בבידוד בבית.
"הילד שלי בריא מאוד, אבל הוא בבידוד, וקשה להשתלט עליו בשלט רחוק. בבית הספר החליטו שהם לא מעבירים שיעורים בזום. למה? לך תבין. זה משגע את השכל. אז הבן נמשך למסכים, ויש לו אנרגיות שהוא חייב להוציא, הוא ספורטאי ואני לא יכול לצאת מהחדר ואין לי את היכולת אפילו לטפל בזה. אפילו את האוכל מביאים לי כמו בצינוק במגש מתחת לדלת, ופשוט אין מה לעשות, זה רק לאכול את עצמך.
"אני בעיקר דואג לילדים. ההורים נמצאים במלחמה עם הילדים, הכול כאוס, בלגן שטרם היה כמותו.
"אני עצמאי ויש לי אפשרות גם לעבוד מהבית. זה המזל. אני שואל את עצמי מה קורה עם עצמאים שלא יכולים, שנוכחותם בעסק נדרשת, הם בריאים כמו שור, והם חייבים להיות בבידוד שאף אחד לא ישלם להם על הימים האלו, גם לא ביטוח לאומי. אפשר להשתגע מזה. קראתי את כל מה שאפשר על התקנות, ועד עכשיו לא הבנתי מה הן אומרות בכל סיטואציה, זה משהו הזוי בכל רמה שישנה".
