בשבעה באוקטובר שכלה טלי ווסה מחולון את בעלה, איש המשטרה רס"ל מולוגטה גדיף ז"ל, ועד היום, למעלה מארבעה חודשים אחרי, היא לא יודעת איך הוא נהרג. בריאיון עצוב ל"מיינט חולון" ו"מיינט בת ים" היא מנסה לשחזר את שאירע ועדיין מחכה שמישהו יענה לה על כל השאלות הקשות שלא נותנות לה מנוח.
המארב והחיסול
"באוקטובר עוד גרנו אצל ההורים שלי בחולון, אבל באותו סוף שבוע של שמחת תורה נסענו לבלות אצל ההורים של מולו (כך היא קוראת לו ש.ש) בקרית גת, שם נוהגים לחגוג לתוך הלילה, וכך נשארנו עם אחיו ואחותו ערים בשישי־שבת. כמו כל עם ישראל, כשהחלו האזעקות פתחנו את הטלוויזיה ומולו מיד הבין: 'עכשיו מקפיצים אותי'. ואכן, תוך רגע הודיעו לו שבאים לאסוף אותו. הוא חיכה וחיכה, אבל מרוב לחץ פספסו אותו בקרית גת. אמרו לו להגיע לקראתם, ואח שלו הקפיץ אותו לצומת קרוב, שם הם נפגשו. הם היו צריכים להתארגן מבחינת ציוד, הבינו שיש בלגן, אבל גם הכינו אותם, עד כמה שניתן".
קראו גם:
טלי ממשיכה לספר: "הם יצאו לכיוון שדרות, וממש בתחילת הדרך נתקלו בשלושה מחבלים וחיסלו אותם. הם קיבלו הודעה שצריכים אותם בקיבוץ בארי, והתחילו לנסוע אחרי מישהו שכביכול אמר שייקח אותם. מסתבר שזה היה מארב מלא מחבלים. הם ספגו אר.פי.ג'י. לתוך הרכב, אך איכשהו כולם שרדו. הם ניסו להיחלץ מכלי הרכב, אבל היו שם עשרות צלפים שחיכו להם מכל כיוון. הם היו שם שני רכבים עם שמונה שוטרים ועוד שניים ממשטרת הכוננות. הדבר היחידי שאני יודעת, זה שאותם עשרה חבר'ה הצליחו לחסל 22 מחבלים. אבל מאותו רגע, אני לא יודעת מה קרה, תשעה מתוך עשרת הלוחמים נהרגו".
איך שמעת שמולוגטה נהרג?
"לא שמענו דבר, שבוע שלם חיפשנו אותו, אם זה ברשתות חברתיות, מכרים, וכל אדם שרק אפשר. הייתה בי תקווה שאולי הוא חטוף, פצוע, או שאולי הוא מחכה לחילוץ. זה לא מתאים לו לא להודיע. אני יודעת שהוא היה הראשון שקפץ החוצה מהרכב והתחיל לירות".
רק כשבעה ימים לאחר מכן, הגיעו חברי יחידת הנפגעים של המשטרה לבית המשפחה: "ביום ראשון לאחר מכן, אמרו לנו שמצאו אותו (זיהו אותו לפי DNA), וביום שני כבר הייתה הלוויה בקרית גת. אין לי מושג מה קרה שם. אני יודעת שמצאו אותם בתוך קיבוץ בארי. רציתי להיפגש או לדבר עם האדם היחיד מעשרת הלוחמים שניצל שם מהתופת, אבל המשטרה אומרת שהוא לא יכול לדבר, כי הוא נמצא בשיקום".
איך בכלל מעכלים כזה אסון?
"אי אפשר, ואני עד היום עוד לא קלטתי את זה. לא ראיתי את הגופה שלו, לא הרשו לי לראות אותו בעיניים שלי. אני לא יודעת איך לקבל את זה, ולהסביר לעצמי מה קרה שם. גם אחרי ארבעה חודשים עדיין לא קלטתי את זה. אני מרגישה שמסתירים מאיתנו מידע. בכל פעם שאני מבקשת תשובות, אומרים לי 'אנחנו במצב מלחמה', ואני לא מקבלת תשובות. גם המשפחה שלו לא מצליחה לקבל. הוא היה הבן הבכור, ולאמא שלו ממש קשה. אין לה הורים או אחים ואחיות, ומולו היה הכל בשבילה, הוא היה העולם שמילא לה את הלב".
החלום של מולו
טלי (27) או בשמה המקורי באמהרית, בגוסאו ווסאיה, עלתה עם משפחתה מאתיופיה בשנת 2006: "הגענו לבאר שבע, ישר למרכז קליטה נורית. אחרי שנה קנינו דירה בחולון", מספרת טלי. "למדתי בתיכון עירוני דתי 'יבנה' בחולון, ולאחר מכן עשיתי שירות לאומי בירושלים. בהמשך למדתי הנהלת חשבונות, והתחלתי לעבוד במשרד רואה חשבון בתל אביב".
קצת לאחר השירות הלאומי שלי, מכר משותף נתן לה מספר טלפון, ואמר לה שהיא חייבת להתקשר. "זה היה המספר של גדיף. התקשרנו והתחלנו לדבר".
למעשה, היא אומרת, נוצר קליק באותה שיחה. מאז, במשך חמש שנים הם לא נפרדו: "בדיוק ביום שציינו חמש שנים לחברות – הוא הציע לי נישואין".
שנה לאחר מכן השניים התחתנו, ואף הספיקו לרכוש דירה ברחוב הגאונים בחולון, אותה תכננו לשפץ ולעבור אליה. ב-4 במאי, 2023 נולדה בתם הבכורה, אליה, היום בת תשעה חודשים: "לא זכינו להספיק לעבור לדירה החדשה, מולו בקושי הספיק להכיר את בתו, או לעשות את מה שתכננו להגשים יחד".
מולו שהיה אמור לחגוג החודש 30, עלה בגיל 12 עם משפחתו מאתיופיה. הם התיישבו בקרית גת, ושם החל לחלום על שירותו הצבאי. הוא סיים בהצטיינות מכינה קדם צבאית "עוז שלום" בקרית מלאכי, ולאחר מכן התגייס ליחידת דובדבן, ואף ניסה להתקבל לקצונה בסיירת מטכ"ל. לקראת סוף השירות הצבאי שלו, הכיר את טלי.
"חשבתי שיהיה לי שקט איתו, אבל הוא לא נח. מיד עם השחרור שלו התחיל לעבוד כמאבטח והתקדם להיות קצין ביטחון. חלק מהזמן הוא היה אחראי על חברת קנאביס ליד קרית מלאכי, ובהמשך התקדם למטה שלהם בהרצליה".
אבל החלום שלו היה להתגייס למשטרה, ואכן לאחר מספר שנים הוא מצא את דרכו למשטרת ישראל. הוא התגייס ליחידת מתפ"א (כוח ראשוני לסייע לאירועים חריגים בתחום החירום והפעילות החבלנית העוינת, ש.ש.), לשם התגייס במרץ 2023, כשהייתי בהריון".
התוכניות שהתנפצו
"תכננו לעבור ולגור בדירה שקנינו בחולון, חיכינו שהכל יהיה מסודר", היא מספרת. "מולו עוד לא הספיק להחליף כתובת בתעודת הזהות – וזו הסיבה שהוא נקבר בקרית גת ולא בחולון. הוא יצא להילחם עוד כשהייתי בחופשת לידה, ולא הספקתי לחזור מאז לעבודה, בגלל שאני עם הילדה בבית. אני יודעת שכמה שהיא קטנה, היא מודעת לזה שהוא חסר. הוא היה חוזר כל יום מהעבודה ומדבר איתה, צוחק איתה, היא הכירה את הקול שלו. כל פעם שמישה דופק בדלת היא מסתכלת לכיוון, וכשרואה שזה לא הוא, היא עצובה, כי היא לא מוצאת את מי שהיא מחפשת".
האם בכל זאת יש נחמה במשהו?
"מה שמנחם אותי, זה שמולו נהרג איך שהוא רצה, כגיבור, כמנהיג שעשה כל מה שביכולתו להציל אנשים".
רס"ל מולוגטה גדיף ז"ל הותיר אחריו את אימו, בליינש ואביו אדנה, את אחיו מלסה, טמסגן וטרועלם, ואת טלי ובתו הקטנה אליה.
תגובת משטרת ישראל
"בשביעי באוקטובר השוטרים בלמו בגופם את מסע הטבח ומעשי הזוועה של מחבלי החמאס. 61 שוטרים ולוחמי מג״ב הקריבו את חייהם ונפשם ומאות נפצעו בהגנה על יישובי הדרום ומדינת ישראל, בהם 8 לוחמי יחידת מתפ״א אשר נפלו בקרבות על תחנת שדרות ובקיבוץ בארי.
"משטרת ישראל, באמצעות היחידות וגורמי המטה המקצועיים מלווים ומעניקים מעטפת מלאה למשפחות הנופלים וחושפים בפניהן את כלל המידע שיש בידיהן באשר לנפילת קרובם. משטרת ישראל תמשיך לעשות זאת ותלווה את המשפחות כחלק בלתי נפרד מהארגון לעד. לעניין התחקיר, יבוצע תחקיר כולל בתום הלחימה. בשלב זה מתבצע איסוף ולימוד הממצאים והפקת לקחים ביחידות. בסיום התהליך כאמור, יופקו הממצאים והלקחים ברמה הארצית".
