שיר זוהר חזרה השבוע ממסע הסברה ארוך בארה"ב, בין קהילות יהודיות ונוצריות, גופי ממשל ועיירות, שם סיפרה כיצד שנה לאחר מאורעות השבעה באוקטובר - היא עדיין לא מבינה איך היא בחיים. את תודתה היא מקדישה לאדם אחד בלבד, שהכירה אולי לשלוש-ארבע דקות בלבד בטרם נרצח באכזריות: אורי ארד ז"ל. "הוא קטע את החיים שלו בשבילנו, ועכשיו אני מקדישה את החיים שלי לזכרו", היא אומרת.
"בנות, אני מוציא אתכן הביתה"
שיר (21), תושבת בת ים ובוגרת תיכון "חשמונאים", שירתה בצבא כראש לשכה של מפקד בסיס אימונים חטיבתי בצה"ל. "הייתי בסביבת לוחמים במשך שנתיים", היא משחזרת. "עברתי טירונות, הכרתי שדות קרוב וידעתי להשתמש בנשק, אבל לא חשבתי שיגיע היום שבאמת נצטרך להשתמש בתושייה צבאית גם באזרחות".
קראו גם:
בליל השישה באוקטובר, שיר יצאה עם חברתה הטובה, אסתר בורכוב (20, בת ים) לכיוון מסיבת הנובה: "אסתר ואני לא בליינות גדולות, אבל זה היה אירוע שידענו שהולך להיות מדהים - אז החלטנו ללכת. הגענו לחניון המסיבות ברעים, בערך בארבע לפנות בוקר. כולם היו חמים וידידותיים, האווירה הייתה שלווה ומלאת אהבה, והגיעו מכל כך הרבה לאומים שונים".
"רקדנו שעה, ואפילו עשינו קעקוע קטן. ב-06:00 בבוקר החלטנו לחזור לרכב, להחליף בגדים ולקחת כמה סיגריות אבל בדרכנו חזרה למסיבה שמענו: 'צבע אדום, צבע אדום', וראינו טונות של טילים בשמיים. בהתחלה לא הבנו מה קורה, אז התחלנו לרוץ חזרה למסיבה. בדרך ראינו צוות של שוטרים מתגלגלים על הרצפה, מנסים למצוא מסתור. אסתר הסתכלה עליי, הסתכלתי עליה ואמרנו: 'פה אנחנו לא נשארות'. הבנתי שאנחנו לא בטוחות, ונזכרתי שאנו מאוד קרובות לעזה. הרגשתי פחד, כולם היו על הקרקע. אמא שלי התקשרה אלי לחזור הביתה עכשיו - והבנתי שאנחנו צריכות לעשות את זה ומיד".
"אסתר ואני רצנו בכל הכוח חזרה לרכב, התנענו והתחלנו לנסוע. לאחר נסיעה של כ-10 דקות ראינו חמישה גברים לבושים במדי צה"ל, אבל עם סרטי ראש ירוקים, חוסמים את הכביש".
אתן מבינות שזה מחבלים?
"אני באותו הרגע לא מבינה שאלו מחבלים, אסתר כן. הם החלו לירות עלינו - על הרכב, כדורים העיפו לי את הכובע, כדור ממש פגע לאסתר בכיסא כשהיא זזה. שתי מכוניות שהיו לפנינו הסתובבו וחזרו מיד לכיוון המסיבה. אסתר קיבלה החלטה של שבריר שנייה לשים את הרגל על הגז וחצתה ישר דרכם. השמשה הקדמית שלנו נפגעה - כל הכדורים נכנסו למכונית אבל במזל לא פגעו בנו - זה היה אחד מהניסים שלנו. השמשה הייתה שבורה, ולא יכולנו לנסוע יותר. צעקתי לאסתר להמשיך לנסוע, אבל בשנייה שהיא ניסתה להמשיך, מכונית אחרת נתקלה בנו. הרכב הפסיק לעבוד, יצאנו מהאוטו, לא לקחנו כלום רק טלפונים והתחלנו לרוץ לכיוון המסיבה על הכביש הראשי".
"מאוחר יותר גילינו שכעבור פחות מחמש דקות, מחבלים גנבו את הרכב של אסתר ולקחו אותו לעזה. חשבנו שבשלב זה הסכנה מאחורינו – אבל לא הבנו שזו רק תחילת המתקפה. התחלנו ללכת בכביש המהיר, התפללנו שאף אחד לא יראה אותנו, אבל ראינו קבוצת פועלים ערבים זקנים שנורו, מדממים על הכביש. הם אמרו לנו להישאר שם ולהסתתר איתם, הסתכלתי עליהם וחשבתי על זה לשנייה, אבל אסתר אמרה 'אין מצב. אולי גם הם מחבלים?'. המשכנו ללכת, עד שראינו שלוש מכוניות על הכביש במעגל מוזר – הם ניסו לעשות מחסום. בין המכוניות היו כמה צעירים שניסו להרגיע אותנו".
"אחד דיבר עם אבא שלו בטלפון, ואמר 'אבא אני לא נשאר פה, מי שיישאר פה ימות, אני פורץ אותם'. העין שלי נתפסה עליו, ואמרתי לעצמי - 'איתו אני הולכת, זה הבחור שלי'. בדיעבד הסתבר לי, שקוראים לו אורי ארד - בן 22, תושב חולון, והוא היה ברמן במסיבה. שאלתי אותו במהירות: 'אני יכולה להיכנס פנימה?' והוא ענה לנו: 'ברור, קפצי'. קפצתי. אסתר התיישבה מאחור ואני נכנסתי לו מתחת למושב. התחלנו לנסוע, הוא זרק לנו בקבוק מים ואמר לנו 'בנות, אני מוציא אתכן הביתה, לא לדאוג'. הוא בן גילנו, אבל בקול שלו הוא דיבר כמו אדם בוגר – ובאותו רגע הרגשנו בטוחות. לאחר דקות בודדות של נסיעה, אורי אמר באומץ וברוגע: "אל תלחצו, יהיו פה יריות עוד דקה, אני מבקש מכן לא להיבהל", וחבורת מחבלים התחילה לירות עלינו.
"אורי דרס שני מחבלים מתוך חמישה, ובשלב הזה באו אלינו אופנועים מהצדדים. הם ירו בו, ירו בכל הרכב, הם פגעו לו בראש. הרכב התהפך שלוש פעמים ונחתנו בתעלה בצידי הכביש. ראיתי את אסתר מתהפכת באוטו, הגוף של אסתר כבר לא היה לידי. ראיתי רק את הרגליים שלה. הסתכלתי על אורי וראיתי שכדורים פגעו בו. בדקתי בכל הגוף שגם אני לא מדממת. מיד משכתי את הגוף של אסתר לידי. צבטתי את אסתר כדי להבין אם היא מתעוררת, כי ראיתי שהראש שלה מדמם. כמה שניות לאחר מכן, שמעתי כאוס מוחלט מעליי - על הכביש. לפחות 30 ערבים צרחו זה על זה. אסתר התעוררה, היא הבינה שהיא לא יכולה לעשות שום רעש. אורי התעורר, הסתכל על אסתר וחייך, והדליק את הרדיו בעוצמה גבוהה".
למה אורי הגביר את הרדיו?
"להסוות אותנו. כנראה שעשינו קצת רעש, אז הוא היה חייב להגביר את הרדיו – כדי שלא ימצאו אותנו, הוא רצה לגונן עלינו. אבל ברגע שהוא הגביר, המחבלים הגיעו לאוטו שוב ועשו לו וידוא הריגה. לא הסכמתי לפתוח את העיניים במשך חצי שעה, כי הייתי בטוחה שפגעו גם בי. לא כאב לי, אבל הייתי בטוחה, כי זה לא היה הגיוני מבחינתי שלא, עם כל היריות שהיו. אחרי חצי שעה הסכמתי לפתוח את העיניים, ובדקתי על כל הגוף שלי איפה הדם. אני רואה שאין עליי דם. מה קורה לגוף שלי, מה עובר עליי, את רק מבקשת מאלוהים שישלפו אותי חיילים, או שייקח אותי עכשיו".
"יצאתי מהמכונית והתחלתי לרוץ"
"המחבלים הגיעו שוב בשעה 08:00 בבוקר, ווידאו שאורי מת, אבל לא ראו אותנו. גם זה היה אחד מהניסים שלנו. בשלב זה, שמענו ברדיו שמחבלים חטפו אנשים וחיילים. זה היה הפחד הכי גדול שלנו - להיאנס, ולהילקח על ידי מחבלי חמאס. כל כמה שניות, אסתר ואני צבטו אחת את השנייה ברגל - זה היה הסימן שהכל בסדר בינינו. במשך שעתיים וחצי ניסינו לשחק אותה מתים, ועד שעה 11:00 בבוקר ניסינו להתקשר לאנשים בשקט. התקשרתי לאמא שלי כדי לומר לה שאני אוהבת אותה - שזה הסוף. ראינו שהשדה ליד התעלה מתחיל לבעור וסמוך לרכב מתחיל לעלות באש. אסתר לא הרגישה את הגוף שלה בכלל, ופתחה לי את הדלת, כדי שאעזור לה לצאת. נשכבנו בתעלה, ואמרתי לאסתר שאני הולכת להזעיק עזרה - אם אני לא חוזרת תוך 20 דקות, כנראה שאני מתה".
"יצאתי מהמכונית והתחלתי לרוץ ולרוץ, עד שראיתי קבוצת חיילים, ונפלתי על הארץ. הם לקחו אותי למקום בטוח. אחרי חמש דקות נזכרתי שאסתר עדיין במכונית - ואני צריכה לחזור מיד. הם לא הקשיבו לי, אבל אין סיכוי שאני משאירה אותה שם. התחלתי לצעוק לעברם, 'יש מישהי חיה במכונית, ואני יודעת איפה היא'. הם חזרו איתי לשם. ראיתי הרבה גופות, ומכוניות בוערות בדרך, לא הצלחתי למצוא אותה - בכל הכאוס הזה. ביקשתי שימצאו גם את אורי, אבל הם אמרו לי משפט שלעולם לא אשכח: "מי שחי חי, מי שמת כבר מת".
"בינתיים אסתר הצליחה לחלץ את עצמה עם חיילים אחרים שעברו באיזור. הבנתי שעל אף הפציעה שלה היא רצתה לחכות לי. והיא באמת המתינה שם פצועה, עד שהגעתי עם החיילים שהסיעו אותי אליה. הגענו לבית החולים סורוקה - והרופא אמר שהכל בסדר, תחזרו הביתה. אבל הדרך הביתה לכיוון בת ים נסגרה, כי עדיין הסתובבו מחבלים בחוץ. לקחו אותנו למקלט בשדרות, אבל ראינו שם כאוס עצום, חיילים שירו בהם, ובסוף ישנו לילה באשקלון".
"רק למחרת הגענו הביתה. אסתר עוד עברה מספר טיפולים וניתוחים בבית החולים וולפסון, ובמקרה גילו שהחולייה מעל עצם הזנב שלה נשברה, וזה נס שהיא עדיין הולכת, אחרת הייתה יכולה להישאר משותקת מהרגליים ומטה. היא עברה ניתוח מוצלח והשתקמה. היום, אנו מנסות לחזור לחיים, להבין שכל יום הוא מתנה ושניצלנו בזכות ניסים יוצאי דופן ומטורפים. גילינו כוחות שלא ידענו שיש לנו ודחף לשרוד. אנחנו תומכות אחת בשנייה בימים קשים, כי אתה לא יכול לדעת באיזה מצב רוח תתעורר מחר".
"היום אני מודה לאלוהים בכל רגע שאני עדיין כאן, וכנראה שיש לי מה לעשות בעולם הזה. אנחנו מבקרות כל הזמן את משפחתו של המלאך שלנו - אורי ארד. היינו מעדיפות שלא היינו מכירים אחד את השני במצב הזה, אבל בני המשפחה שלו הם האנשים הכי חזקים והכי מדהימים שפגשנו, והם יהיו המשפחה שלנו לנצח: מהרגע הראשון שהגענו ללוויה, בהמשך לשבעה ועד היום - אנחנו עטופות באהבה ובחום. אנחנו כבר חלק מהמשפחה שלו, ואמא שלו אמרה לי משפט שלא אשכח כל חיי: 'אתן המתנות שהילד שלי השאיר לי', וזה מהדהד. אם יש לי לפעמים טיפה אשמה, שאני קמה בבוקר ולא מבינה איך ניצלתי - אמא שלו נותנת לי הרבה כוח בזכות המשפט הזה. אני חולקת את הסיפור שלו כדי לשמור את הזיכרון חקוק לנצח".