"מצעירותי חלמתי על לימודים גבוהים, אבל את ההשכלה האקדמית שלי התחלתי בגיל מאוחר. את התואר הראשון השלמתי בגיל 46, ואת התואר שני בגיל 65. לא ידעתי שאגיע לתואר שלישי". כך מספרת ד"ר נילי טל-שחר מרמת השרון שאת הדוקטורט שלה באומנות יפנית קיבלה לפני כשבועיים, בגיל 82.
קראו גם >>>
היא ילידת קיבוץ רמת הכובש ("נולדתי ב-1 באפריל, לילידי היום הזה קורים דברים לא מקובלים"). כשמלאו לה שנתיים אביה התגייס לצבא הבריטי, והיא יחד עם אמה עברה לתל אביב, וגדלה כילדת חוץ בכפר רופין ובכפר יחזקאל. שלוש שנים היא לא ראתה את אביה שלחם בגרמנים, נפצע ונפל בשבי. הוא חזר לארץ לאחר ששוחרר במסגרת הסכם לחילופי שבויים בריטי-גרמני, והמשפחה עברה לחיפה. היא סיימה את לימודיה בתיכון, התגייסה לצה"ל, למדה תוך כדי השירות בסמינר צבאי למורות, נישאה ולימדה בנהריה עד שנולדה בתה הבכורה יפעת (כיום בת 62). במהלך השנים ילדה עוד שתי בנות – יוטבת (60) ויֵינַת (52) שהביאו לה חמישה נכדים (הבכור כבר בן 36).
בהמשך חזרה להוראה, וב-1971 נסעה עם בעלה ושלוש בנותיהם ליפן לצורך עבודתו של הבעל. היא לימדה עברית, תנ"ך והיסטוריה יהודית במועדון היהודי בטוקיו.
אחרי שמונה שנים חזרו לארץ. הבנות הגדולות התגייסו ונילי חזרה להוראה, והחלה ללמוד לתואר ראשון בספרות עברית ותולדות האומנות. בהמשך למדה באוניברסיטה העברית לתואר שני באומנות יפנית (במסלול מחקרי, כולל תיאטרון יפני ושירה יפנית) וסיימה את לימודיה בהצטיינות. בגיל 68 החלה את הדוקטורט באוניברסיטת תל אביב, שאותו הקדישה לנושא ייחודי - השפעת יפן על אומנותו, הגותו, אוספו ואורח חייו של יעקב פינס (צייר ואמן חיתוך עץ ירושלמי יליד גרמניה, שהיה גם אספן נלהב של אמנות יפנית). "הכרתי אותו במשך למעלה מ-30 שנה", היא מספרת, "הוא סייע לי לצורך העבודה שעשיתי לתואר השני כשפתח לי את הספרייה הפרטית שלו. כשחיפשתי נושא לדוקטורט בחרתי בו. זה היה מחקר הראשון שנכתב עליו, ואני שמחה מאד שכתבתי עליו".
למה זה לקח 13 שנה?
"מסיבות אישיות ומנהליות".
אחרי כל כך הרבה שנים, לא נמאס, לא מתייאשים?
"היו הרבה רגעים של תסכול אבל לא הרמתי ידיים".
עבודת הדוקטורט אושרה לפני כעשרה חודשים, בעיצומו של הסגר, ומסיבה זו טקס חלוקת התארים נערך באוניברסיטה רק לפני שבועיים, בנוכחות ילדיה ונכדיה. "את הדוקטורט אני מקדישה לאבא שלי, שהייתה לו ספרייה ענקית של 2,500 ספרים, ותמיד סיפר לי על יפן האקזוטית כאילו הוא עצמו היה שם. זה כנראה ניטע בי".
מה עשתה לך התקופה האקדמית המאוחרת והמתמשכת?
"היא גרפה אותי לבריאות טובה יותר, לידע רב ולזיכרון טוב. אני גם סבתא פעילה מאוד. מזה שנים הייתי המורה הפרטית במקצועות ההומאניים של הנכדים שלי".
עד הקורונה היא עבדה במשך שנים רבות כמרצה בכל מיני מסגרות. "הרביתי לנסוע בעולם ואחרי כל טיול הכנתי הרצאה על הארצות שטיילתי בהן. אני מקווה לחזור ולהרצות בהתנדבות בבתי דיור מוגן ובפני ניצולי שואה. בינתיים, לא חסרה לי תעסוקה, אני אוהבת לקרוא להנאתי, ועכשיו הילדים והנכדים מתחננים שאכתוב את סיפור חיי".
אז מה הלקח שאת מעבירה לדור הצעיר?
"משהו שרציתם ולא הסתייע בצעירותכם, עשו זאת בגיל מבוגר יותר. אל תוותרו על החלום".
