"מה היה הרגע הכי קשה? יום חמישי אחד, אחרי כמה אקסטות וקוק, כשאף אחד כבר לא רוצה להסתובב איתי, לבד, כמו שהכי לבד בעולם יכול להיות, ישבתי על ספסל בשכונת מגוריי עם בקבוק אבסולוט ורדבולים. שתיתי את כולו ולא הרגשתי כלום, חלל ריק, צל אדם, לא שמח, לא עצוב, לא מדוכא, לא מאושר, תחושה הכי חלולה שיכולה להיות בתבל, תחושה שאתה לא בן אנוש".
מתוך הבור
פז אידן מהרצליה הגיע בימי חייו לתהומות העמוקים ביותר, הוא התמכר עוד כנער לסמים קשים ולאחר מכן לשתייה, שהביאו פעמיים כמעט למותו. הוא שכל את אחיו הבכור, אבי, חייל צה"ל שהיה לו כאב, נע ונד בפנימיות, הדרדר לעולם הגניבות, סבל מהשפלות, אלימות, חרדות, הפרעות פסיכוטיות, שינה ברחובות ובעיקר הרבה כאב על אובדן הילד עדין הנפש והאהוב שהיה, אותו השמיד דקה אחרי דקה בכל יום ויום שעובר.
היום, 11 שנים אחרי הרגע ההוא בגיל 28, כשמצא את עצמו משוטט בחורף מקפיא ברחוב אלנבי בתל אביב כשרק חולצת טריקו על עורו, רגע מכונן עליו יספר בהמשך, עבר מהפך בחייו: הוא סיים לימודי פסיכותרפיה במכללה ובאוניברסיטה, הפך לרכז הדרכה במרכז גמילה ופתח קליניקה המסייעת לעשרות בני נוער ובוגרים שהיו במצבו.
כשהוא חוגג שנת נישואים עם רעייתו האהובה ומצפה ללידת בנו הראשון, מספר אידן לראשונה את סיפורו המטלטל: "היום אני נס מהלך, לפעמים אני צובט את עצמי, גם אחרי 11 שנה, אם זה באמת אני או חלום מתוק שנמשך, ואם אני הצלחתי לצאת מזה, כל אחד יכול".
הוא נולד לפני 39 שנה בשכונת שביב בהרצליה למשפחה בת שמונה נפשות, שני הורים ושישה אחים. ילד קטן, שקפצה עליו זקנה בגיל 6: "גדלתי בבית מאוד לא פשוט", הוא מספר, "המצב הכלכלי היה לא משהו, המריבות והצעקות האינסופיות בין הוריי היו המוזיקה היחידה שהכרתי. הייתי ילד רגיש מאוד, פגיע.
"אמא שלי, שדאגה לי ולאח הקטן ממני שלא נגדל בבית, החליטה לעשות צעד שאני לא יודע כיצד היא אזרה כוחות לעשות אותו והתחילה לחפש עבורנו בתי אומנה. אני לא זוכר הרבה מאותה תקופה, אני יודע שהיא בעצמה ביקשה לבחור את המשפחות, דפקה על הדלתות, אני זוכר כילד את הבכי שלה, כשהיא מחזרת על הפתחים לראות איפה היא תשכן זמנית את הגוזלים שלה ותציל אותם. לאף אחד אסור לשפוט, שאף אחד לא יגיע חלילה למצב בו היתה.
"גדלתי בבית אומנה בכפר יונה במשך כחמש שנים, ואחר כך ברתי לפנימיית 'עלומים' בכפר סבא, שם שהיתי כשנתיים, כשהסתיימה התקופה הזו, החזרה הביתה לא התאפשרה. בגיל 15 וחצי עברתי לעוד כשנה לפנימיית הדסים, שם, לראשונה בחיי, התוודעתי לגראס, שם לראשונה כריתי את קברי במו ידיי".
"עד אז לא ידעתי מה זה סיגריה. בפנימיה, עם החבר'ה, עישנתי באנג לראשונה, וזה התאים לי 'בול'. זה השכיח ממני את כל הכאב, החזיר לי את תחושת הביטחון העצמי שמזמן שכחתי שהיא קיימת, זה היה 'חדר הבריחה' שלי, בהתחלה עם החבר'ה, אחר כך לבד. היה לי טוב עם זה, מאוד טוב, הרגשתי שאני מישהו, יותר נכון חשבתי שאני 'מישהו'. ההורים התגרשו, מה שאיפשר את חזרתי הביתה, בגיל 16. החזרה הביתה, לשכונה, לאחר שכבר הייתי פגום מהעשן הממכר, לא הועילה הרבה, להיפך. עזבתי את הלימודים בכיתה י', התחלתי לעבוד בפלאפל, שאגב הצלחתי להחזיק שם באופן פלאי שמונה שנים, והתחילו 'הישיבות' בשכונה עם החבר'ה. התחלתי למצוא את עצמי מתארגן לבד, שומר לי ליום המחרת, מפעמיים בשבוע זה הפך לארבע-חמש ושש פעמים ביום, מצאתי לי סוחרים אחרים, הכתובת כבר אז רוססה בזעקה על הקיר".
3 צפייה בגלריה
אידן בקליניקה שלו. "אני רואה את הסבל הרב ואת חוסר האונים של משפחות המכורים"
(צילום: דנה קופל)
בנוסף למצב העדין שהיה אידן, אירע אסון משפחתי: "אחי הגדול, הבכור, אבי, שהיה כולו נתינה ואהבה, היה עדיין חייל שסייע רבות לכלכלת המשפחה, הוא היה לנו כמו אבא, יום אחד הוא נסע לבסיס, בדרך הוא והחבר שלו נתקלו בתאונת דרכים. אחי לא היסס לרגע, עצר את הרכב והלך לסייע לפצועים, ואז הגיעה משאית שדרסה אותו למוות. זה היה שבר נורא למשפחה, ושבר גדול יותר עבורי. אהבתי אותו, כולנו אהבנו אותו. מאותו רגע אמרתי לעצמי, 'אם זה העולם - אז אני הולך לשים עליו פס'".
ההדרדרות לדבריו, היתה מהירה: "התחלתי לבלוע אקסטות וסמי פיצוציות, בהתחלה 1 או 2 בשבוע במסיבות, אחר כך כל יום, התחלתי להיות סוחר אקסטזי, ההורים והאחים ניסו להתערב, דיברו על ליבי, ניסו לסגור אותי בבית, הלכו לסוחרים ולחברים, הייתה גם אלימות, אבל זה עורר אצלי בדיוק תגובה הפוכה, מרדנית. בגיל 18 הגיע זמן הגיוס, מכיוון שאני משפחה שכולה הייתי יכול לבחור איפה אני רוצה לשרת, בחרתי להיות נהג בקריה ולפרקים גם בבסיס גלילות.
עם שחרורו משירותו הצבאי, בגיל 21 הסיר כל מחסום שעוד ניצב בפניו: "חשבתי שאני הולך לבלוע את העולם והעולם בחר לבלוע אותי קודם, הפכתי לסוחר באקסטזי, התוודעתי גם לקוקאין, מה זה התוודעתי? זה אומר ככה: גרם אחד של קוק עלה אז 400 שקל, אני ביום אחד הייתי מעשן 3-4 גרמים 1,200 שקל ביום, לא כולל נערות ליווי ובתי מלון. זה דרש הרבה כסף, התחילו גניבות, גם מהמשפחה, התחילו הלוואות בריבית, התחלתי לאבד חברים, אחד אחרי השני, התחילו להתרחק ממני".
ההתמכרות התחלפה
לדברי אידן, הקוקטיל היומי היה גראס, אקסטזי וקוק. "ביום אחד זה הגיע לפיצוץ, חשתי חרדה קיצונית, התחלתי לשמוע קולות, הייתי רגע לפני שיגעון. מי שידע באותה תקופה על המצב שלי הייתה אמא שלי בלבד. הפסקתי לגמרי עם הסמים והתחלתי לשתות שתיה חריפה, זה העלים ממני את החרדות כליל, החלפתי התמכרות אחת בהתמכרות לא פחות גרועה ממנה. הייתי גומע בקבוקים בשבוע, לבד. החובות הצטברו, הצלחתי, בעבודה קשה של שתי משרות להחזיר אותם, ובדיוק אז החלטתי לקבל הצעה לנסוע לארצות הברית, בגיל 24. נסעתי לדנוור קלורדו, ושהיתי שם פחות משנה. אלו היו חודשים שלא רק לא השתקמתי בהם, אלא החמרתי את מצבי. פעמיים הייתי כפסע בין חיים למוות שם, פעם אחת מ'אובר דוז' של קוקאין, ופעם שניה מהרעלת אלכוהול, אושפזתי בבתי חולים במצב קריטי, יצאתי, והמשכתי. שום דבר לא עבד אצלי. החלטתי שאני חוזר ארצה".
בגיל 25 חזר אידן, חבול בגופו ונפשו, לארץ, ואם חשבתם שהוא הגיע כבר לקרקעית, אז שלוש השנים הבאות היו עבורו "הקשות בחיי", כפי שהוא מגדיר: "הייתי שבור, גמור, הייתי לוקח 14 אקסטזי ביום.
"לילה אחד בחורף ממש קר, כשאני נטול חברים, ויוצא למסיבות לבד, כי אף אחד כבר לא רוצה להיות איתי, הסתובבתי לי כסף, רק חולצת טריקו קצרה עליי, ואני עייף ומת. פניתי לאלוהים בבקשה שאני אוכל להגיע הביתה, התפללתי שאמצא כסף, פתאום אני קולט בזווית העין על המדרכה 50 שקל ועוד 20 מגולגלים, מביט ממול ורואה מונית ממש לידי. הסתכלתי הצידה וראיתי פיצוציה, הלכתי אליה וקניתי ב-70 שקל 'חגיגת' (סם פיצוציות). אז חלחלה לי בי ההבנה, שאני פועל באופן לא רצוני. זה היה הרגע המכונן, שלאחריו כבר הבנתי שאני חייב עזרה מבחוץ.
קראו גם >>>>
אידן התקשר בכוחות עצמו לתוכנית גמילה "12 צעדים". "התחלתי בתהליך ארוך, מייגע, התחלתי בטיפול פסיכולוגי מקיף, הבנתי תובנות חדשות על עצמי, סוף סוף הכרתי מי זה פז אידן הפנימי, האמיתי, זה הילד שבגיל 6 שהתפספס ובמו ידיו חפר את הקבר שלו. נרשמתי ללימודי פסיכותרפיה במכללה, רציתי לסייע לאחרים, הפכתי להיות מדריך במרכז גמילה, ותוך שנתיים כבר הגעתי לתפקיד רכז מדריכים, השלמתי לימודים בטיפול במכורים באוניברסיטה, ובמקביל פתחתי קליניקה, רצה הגורל, בדיוק מעל השווארמה שבה עבדתי בימים הכי קשים ונוראים שעברו עליי. בקליניקה אני סייעתי ואני מסייע לעשרות בני נוער ובגירים, גם נשואים, שהיו במצבי, מצליח לחלץ אותם, לא אני בעצמי, אני רק מראה קטנטנה שמוכיחה להם שהם יכולים לצאת מזה. היום אני מאושר, אני חי את היים שהיו אמורים להיות לי באיחור רב.
ילד של תקווה
שיקומו המופלא של אידן מועצם מרגע לרגע, לפני כשנה הוא התחתן עם מאשה, והם מצפים לילדם הראשון: "גם סיפור ההיכרות שלנו הזוי, נפגשתי עם הרבה בחורות מאז השיקום, אבל כשהן שמעו ממני על עברי, הם די נרתעו. מאשה הייתה אחרת. הכרנו בפייסבוק בזמן הבידודים בקורונה, הדייט הראשון שלנו היה בזמן סגר, כאשר אנחנו בורחים ממרדף משטרתי. חוויות מתקנות מה שנקרא".
עיקר גאוותו של אידן בימים אלו כאמור נסובה על הצלחותיו בשיקום מכורים: "היום לצערי המצב נהיה יותר גרוע", הוא אומר, "בזמני להיות מכור היה מצב מאוד מביך, היום זה הפך להות טרנד להסניף קוק ולעשן גראס. התקופה 'נרמלה' לצערי את ההתמכרות, ואנשים חופרים לעצמם את אובדנם. רוב אלו שאני מטפל בהם הם אנשים מכפר שמריהו, צפון תל אביב והרצליה פיתוח, אנשים נשואים, שבטוחים שהם התחילו לעשן כי זה הכי 'אין', אבל בתכל'ס הם נרקומנים, בדיוק כמו שאנחנו היינו, מה זה משנה מעטפת הצלופן שועטפת את הקבר הזה. אני נמצא כיום בקו האש הראשונה מול מחלת ההתמכרות ומגיעים אליי יום יום פצועים מהשטח הבוער אני רואה את הסבל הרב ואת חוסר האונים של משפחות המכור, הנשים, ההורים, הילדים ואני כל הזמן מופתע והמום מהסיפורים האין סופיים של מחלת ההתמכרות. אני רואה את הזרועות הארוכות שלה מכות בעוצמה רבה ומרסקת חיים של אנשים".
