"ב־7.12 כבה האור של המשפחה ושל יונתן. היום ב־12.7 היפוכו של דבר, אנחנו מדליקים את האור מחדש ומשיקים את הסירה 'דיטש' ומחזירים את יונתן לים, מקומו הטבעי". כך אמר לאנרד (לני), אביו של של יונתן דיטש ז"ל ביום שישי האחרון כאשר סירה על שם בנו, תושב חריש שנפל בקרבות בעזה, הושקה על ידי 'צופי ים' תל אביב.
"הסירה נקראת 'יונתן דיטש', על המפרשים כתוב יונתן דיטש ועל המפרש הקדמי כתוב: 'יהיה פסדר.' עם פ'. עשינו גם סטיקרים כאלה בשבעה באזור תל אביב כי ככה הוא היה אומר את זה. אני שמתי כזה סטיקר גם על השלט בשדה תעופה בתמונה של נועה ארגמני, אמרתי אולי זה יביא לה מזל, ועכשיו יהיה פסדר", אומר לני.
"ארי הקטן ישב בחרטום"
רס"מ יונתן דיטש ז"ל או 'דיטש' כפי שקראו לו כולם (34), היה לוחם בגדוד הסיור 6623 של עוצבת חוד החנית ונפגע מצלף בדרך לחאן יונס. הוא הותיר אחרין את אשתו מורן ואת ארי בן השנתיים. במהלך הטבילה הראשונה של הסירה על שמו, ישב ארי הקטן בחרטום הסירה, כשבקרב בני המשפחה והחברים הלב רעד: ”כולנו מאד התרגשנו, אף אחד לא יכול היה להאמין שדיטש כבר לא איתנו", סיכם לני.
יונתן גדל בתל אביב, לאחר שאביו ואמו קארן עלו ארצה מאנגליה. שם נולד, גדל והתחנך ולימים גם נקבר בבית העלמין קרית שאול. "כשיונתן ומורן החליטו לקנות דירה בחריש, זה היה בגלל סיבות כלכליות, אבל יונתן הסתכל על זה בעיניים אחרות. הוא אמר 'בשנות ה־30 וה־40 הסבתות הקימו מושבים וקיבוצים, אז הדור שלו מקים ערים'. הוא ראה את זה יותר כעניין של ציונות".
יונתן ואשתו מורן היו חברים במשך שבע שנים, מאז שהיו בני 17. חודשיים לפני החתונה גילו סרטן מאד אלים אצל מורן. היא חשבה שלא תשרוד וביקשה לוותר על החתונה. יונתן לא הסכים ותוך שבוע הם הרימו חתונה. "הוא ישב איתה שנתיים וחצי לאורך כל הטיפולים", מספר לני. "הוא עבד, למד ולא עזב אותה ותמיד אמר לה: 'את תחיי עוד הרבה אחריי'. כיום המשפט מקבל משמעות אחרת. מורן אומרת עוד משפט: 'הוא הציל אותי'. היא חיה היום בזכותו".
איזה ילד היה יונתן?
"ילד חייכן שאהב מאוד את הים, לגלוש, לשוט ־ כל מה שקשור למים. לעיתים הוא הלך לים אפילו על חשבון בית הספר. לפעמים הוא היה מתקשר לדורית, המחנכת שלו בעירוני ד', ואומר לה 'דורית יש פה גלים, אני לא יכול להגיע לבית הספר'. והיא היתה אומרת לו 'יונתן יש לך שיעור מאד חשוב בשעה 11. תגלוש ותגיע עד 11. היה לו קשר מאוד מיוחד איתה. כזה היה יונתן, אתה מכיר אותו שתי דקות, כאילו הכרת אותו כל חייך. הוא נתן לכל אחד תחושה שהוא החבר הכי טוב שלו".
"מתגעגע לשיחות שלנו"
לני מספר על צעיר מרשים שהיה מחד שטותניק ומנגד הכי רציני שיש, כזה שכולם ידעו שאם לצאת לקרב אז רק עם 'דיטש': "אחרי השחרור מצה”ל הוא עבד במשרד הביטחון, אח"כ עבר לחברת אבטחה פרטית שם היה מנהל אזור, ובגיל 30 החליט לפרוש מתחום האבטחה, ועבר לתחום רפואי. הוא היה מנהל מכירות בתחום ציוד לניתוחי כף רגל. הוא למד את המקצוע לבד, כולל אנטומיה, ונהיה הכי מקצועי בתחום, כמו בכל מה שעשה. שטותניק מגודל אבל איש רציני. הוא היה בפלחה"ן צנחנים וכולם ידעו שאם דיטש נמצא הכול בסדר. בחדרי ניתוח הוא היה מייעץ לרופאים, כמה מהם אמרו לי 'אחרי כל מה שלמדנו לפעמים הוא היה רואה דברים שאנחנו לא ראינו'. הוא היה צוחק תוך כדי ניתוח ומספר בדיחות אבל בפן המקצועי הוא היה רציני עד הסוף. בחודש הראשון לנפילתו היה סימפוזיון של מומחים בתחום ניתוחי כף רגל, וזה היה על שמו. הגיעו רופאים מחו"ל והחלק הראשון הוקדש לו. שני רופאים דיברו עליו והספידו אותו, וכך גם מנכ”ל החברה מחו"ל".
לצד העבודה, הים נשאר חלק בלתי נפרד ממנו והוא תמיד מצא את הזמן לגלוש. "הוא מצא זמן לעשות מה שאהב, זמן למשפחה, להיות עם החברים, הוא היה בעל מדהים ואבא עוד יותר טוב. המשפחה היתה הכי חשובה לו, ההורים האחיות שלו, בני הדודים, והכלב שלו פלינט שהיה שוחה איתו בים".
למה אתה הכי מתגעגע?
"לשיחות ההגה שלנו. הוא נסע המון בדרכים, זו היתה הזדמנות שלו לשמור על קשר עם כולם. לפני זמן מה יצא לי ללחוץ על הכפתור, להתקשר אליו. חסרות לי השיחות הסתמיות של יום יום. אני מתגעגע לחיבוק שלו. לפחות אחת לשבוע היינו ראים אותו, את ארי ופלינט. הוא היה דואג לזה".
גלגולה של הנצחה
לדברי האב, ההנצחה שיזמה המשפחה במקום שיונתן אהב מכל, הים, הייתה בחלקה רעיון של יונתן עצמו. "ב'שבעה' קארן סיפרה שכשיונתן יצא לקרב ב'עופרת יצוקה' בשנת 2009 והגיע לעזה בפעם הראשונה, הוא אמר לה: 'אמא, אם קורה לי משהו תעשו שיוט על שמי בצופי ים', וצחקנו.
קראו גם:
"בשבעה שלו חשבנו שנקרא סירה על שמו. פנינו לצופי ים, סיפרנו שאנו רוצים לתרום סירה על שמו ושאלנו האם אפשרי. הם נענו ליוזמה. הרכז עכשיו בצופי ים היה חניך שלו", מספר לני, "כל ילדינו היו בצופי ים גם סמנתה וקלי, אז פתחנו הד סטראט למימון הסירה, רשמנו 90 יום, אלא שתוך חמישה ימים הגענו לסכום, ובגלל שצברנו סכום גבוה, צופי ים קנו גם מערך מפרשים תחרותיים מאד יקרים".
מה ידוע לכם על נסיבות נפילתו?
"הם נלחמו במשך שלושה ימים רצופים בחאן יונס, והוא נהרג ביום השלישי של הקרב מצלף. קראתי פוסט של חייל שכתב: 'רק מרחוק יכלו להרוג אותך כי ידעו שפנים מול פנים אין לאף אחד סיכוי מולך'. חבר שלו שהיה לידו נפצע ויצא מזה במזל. הוא אומר 'יונתן מת ובאותו יום נולדתי מחדש'".
נקבר קרוב לים
בשבעה באוקטובר בני משפחת דיטש שהו במלטה בטיול משפחתי. לני מספר כי בדרך לא דרך הצליח בנו לשוב ארצה ולהתחייל: ”היינו תקועים ללא טיסות, ואז נסענו בחזרה כולנו כמו פליטים ללונדון. משם איכשהו בלי כרטיס ובלי כלום יונתן נסע לשדה התעופה הית'רו. הוא אמר לי 'אבא אני חייב להגיע. מחכים לי, בלעדיי החיילים לא יסתדרו מי יגן עליהם?'. הוא שלח לי תמונה מהיתרו", מספר לני, "וכתב תראה איפה אני ומצידי שישימו אותי על טיסה גם בכסא הדיילת.. אני חוזר לארץ מה שלא יהיה. אחרי זמן מה שלח תמונה שהוא באמת בכסא של הדיילת. ולמחרת בבוקר כבר התחייל. כזה היה יונתן".
מאז נפילת בנו, שוקד לני על הנצחתו: ”אני משקם את עצמי בזה שאני מספר לאנשים על יונתן ומי הוא היה וחשוב לי שיידעו שהוא היה אדם מיוחד. כולם ילדים מיוחדים וחיילים מיוחדים, אני יודע. אבל אני גם יודע שהוא היה משהו מיוחד. בנוסף, אני גם רוצה שיהיה תיעוד לארי הקטן, שיידע מי היה אבא שלו וכשיגדל יהיה מה להראות לו. בחרנו לקבור אותו בקרית שאול בתל אביב למרות שהתגורר בחריש כדי להחזיר אותו כמה שיותר קרוב לים, שכל כך אהב. לנו זה היה ברור שאנחנו רוצים קרית שאול, אבל נתנו את זכות הוטו למורן וזה היה חשוב לה. זו היתה בקשה שלה".
