מריה וסופיה אמידאי, איטליה
תלמידות אולפנת אמנה בכפר סבא לא ראו את המשפחה כבר חודשים והכי רוצות לטוס הביתה לפסטה של אמא
פרטים: מריה אמידאי (17), כיתה י'; סופיה אמידאי (15), כיתה ט', אולפנת אמנה בכפר סבא.
ארץ מולדת: איטליה.
כמה זמן בישראל: שבעה חודשים.
כמה זמן לא נפגשתן עם ההורים: מאז חנוכה.
איך אתן שומרות על קשר בימים אלה: מריה: "אבא שלנו בא לביקור קצר לפני קצת יותר מחודש, ממש לפי שהקורונה התפרצה באיטליה. אנחנו מדברות כל יום עם המשפחה באיטליה, למזלנו כולם בסדר ובריאים. אני מנסה לשמור על קשר עם החברות דרך שיחות וואטסאפ, הודעות, שיחות וידיאו וזום כיתתי".
סופיה: "ההורים שלי כל הזמן בבית עם האחים הקטנים. המצב שם לא קל בכלל. אבא שלי ביקר קצת לפני פורים, אבל אז התחיל המצב הקשה באיטליה והוא נאלץ לקצר את הטיול ולחזור. היה לי מאוד קשה עם זה".
איך מתמודדות עם המצב: מריה: "אני מנסה לשמור על שיגרה מסוימת. אני קמה בבוקר בשעה סבירה, מכינים שיעורים ומטלות לבית הספר. כשאני צריכה להתאוורר אני יוצאת לנדנדות שפזורות ברחבי הקמפוס ומקשיבה למוזיקה. אני מקפידה לעשות כל יום אימון של שעתיים יחד עם אחותי. הכושר עוזר לי להוריד את הלחץ ולהישאר אקטיבית. זה שאחותי פה יחד איתי עוזר לי להתמודד עם המצב. אנחנו מבלות יותר זמן יחד וזה גורם לי להרגיש פחות לבד".
סופיה: "אני מנסה לשמור על אופטימיות. אני עושה הרבה שטויות וצחוקים עם אחותי.גם הצוות ממש מקסים. כל הזמן דואגים לנו לפינוקים ולאוכל טוב. זה נותן תחושה נעימה".
הדבר הראשון שנעשה כשנצא מהמשבר: מריה: "הדבר הראשון זה לטוס הביתה לאיטליה. לבלות זמן עם המשפחה, כי אם יש דבר אחד שלמדתי בתקופה הזאת זה שהמשפחה היא הדבר הכי חשוב".
סופיה: "אטוס הביתה חזרה לאיטליה לאכול את הפסטה המדהימה של אחותי הקטנה".
אליסה רויטמן, רוסיה
אליסה רויטמן תלמידת הכפר הירוק לא נפגשה עם הוריה שנמצאים ברוסיה כבר שנה. חולמת לצאת כבר לבית קפה
פרטים: אליסה רויטמן (18), כיתה י"א, הכפר הירוק.
ארץ מוצא: רוסיה, עיר קטנה בשם אורסק.
כמה זמן בישראל? שלוש שנים.
כמה זמן לא ראית את ההורים? "אני נפגשת איתם פעם בשנה בקיץ. כמעט שנה שלא התראינו".
איך שומרים על קשר בימים אלה: "בתקופה הזאת של הקורונה יש לי הרבה זמן לדבר עם המשפחה. אני כל הזמן כותבת להם ואנחנו גם מדברים בטלפון. הכי הרבה אני מדברת עם אמא שלי".
איך את מתמודדת? "אני גרה במקום מצוין, בפנימייה שלי, וכל הצוות דואג לנו שנהיה ביחד ונהנה. בגלל שהכפר הירוק הוא מקום גדול עם בעלי חיים וצמחים אז אפשר קצת לטייל. הכי הרבה אני אוהבת לעבוד עם בעלי חיים. גם כל יום אנחנו ביחד עם החברים, עושים לנו פעילויות שונות ודואגים להעלות לנו את מצב הרוח. אני מוצאת עכשיו זמן לעשות משהו שרציתי מזמן - לצייר על הקירות בפנימייה, אבל עד עכשיו לא מצאתי זמן פנוי לזה. כבר סיימתי ציור אחד".
מה הדבר הראשון שתעשי בסוף המשבר? "אצא לבית קפה ואפגש עם המשפחה שלי".
מרינה קוזניצובה, רוסיה
שמיניסטית מפנימיית רזיאל בהרצליה, מתגעגעת להורים ומנצלת את הזמן לקריאה ופעילות ספורט
פרטים: מרינה קוזניצובה, כיתה י"ב, פנימיית רזיאל בהרצליה.
ארץ מולדת: רוסיה.
כמה זמן בישראל: שנתיים וחצי ("הגעתי בתוכנית נעל"ה").
כמה זמן לא פגשת את ההורים: "שלושה חודשים. הפעם האחרונה שהתראינו הייתה בראש השנה 'נובי גוד'".
איך שומרים על קשר בימים אלה: "אני מאוד מתגעגעת אליהם, בעיקר בתקופה הזו. חושבת עליהם ומקווה שימשיכו להרגיש טוב. אני שומרת על קשר עם ההורים בווטסאפ ומדברת איתם בווידאו. נכון, זה לא מפגש עם אמיתי עם חיבוק, אבל זה עוזר לי בימים האלה להרגיש יותר קרובה".
איך את מתמודדת עם המצב? "כשהחלה מגפת הקורונה בארץ ובתי הספר נסגרו, החלטתי לקחת את הסיטואציה החדשה ולהפוך אותה למשהו טוב בשבילי. עכשיו יש לי זמן לעצמי, לספרים ולספורט. בבקרים אני לא מוותרת על הלימודים המקוונים שמורי בית הספר מעבירים. מדובר בכמות גדולה של שיעורים, חמישה ימים בשבוע. השיעורים משאירים אותי עירנית גם לנושא הלימודי ומכינים אותי לבגרויות הקרובות. העובדה שאני נמצאת בכפר בתקופה הזו מאפשרת לי ליהנות משיחות טובות עם חבריי, מארוחות משובחות ומפעילויות רבות שהמדריכים מארגנים בשבילנו. לא משעמם".
מה הדבר הראשון שתעשי בתום המשבר? "אתן חיבוק לכל החברים שבתקופה הזאת היו כל כך רחוקים ממני".
לוי ומיה ליבוביץ, יפן
לוי ליבוביץ שמיניסט ממוסינזון הוד השרון, התאהב בישראל, אחותו הקטנה הגיעה בעקבותיו
פרטים: לוי ליבוביץ, כיתה י"ב, מיה ליבוביץ, כיתה ט', כפר הנוער מוסינזון הוד השרון.
ארץ מולדת: יפן.
כמה זמן בישראל: לוי ־ ארבע שנים, מיה הגיעה בעקבותיו לפני שנה. "כל חיי רציתי להגיע לישראל ועכשיו כשאני פה, אני לא רוצה לעזוב", אומר לוי.
כמה זמן לא ראו את ההורים: שנה.
איך שומרים על קשר: לוי: "אנחנו מדברים עם ההורים בסקייפ. קשה להם והם מאוד דואגים, אבל הם יודעים שאנחנו בטוחים במוסינזון, שהצוות דואג לנו ושומר עלינו. שליו, המדריך שלי מעודד ונותן לי כוחות".
איך מתמודדים עם המצב: "אנחנו קמים בהשכמה, אוכלים, לומדים, עושים פעילויות והרבה ספורט. אני ואחותי טובים מאוד בג'ודו. זה ספורט שדורש מגע בין שני הספורטאים, אבל עכשיו אנחנו מתאמנים לבד בגלל המצב".
מיה: "אני פה כמעט שנה ומרגישה שזה הבית שלי. אני מתגעגעת מאוד להורים אבל שמחה להיות בישראל".
מה הדבר הראשון שתעשו בתום המשבר: לוי: "ארוץ לחבק את החברים"; מיה: "אחזור להתאמן בג'ודו יחד עם ספורטאית מתחרה".
סמואל הולצר, גרמניה
כבר ארבע שנים במוסינזון הוד השרון ומחכה לסיום המשבר כדי לחבק את כל החברים
פרטים: סמואל הולצר, כיתה י"ב,מוסינזון הוד השרון.
ארץ מולדת: גרמניה.
כמה זמן בארץ: ארבע שנים.
כמה זמן לא ראה את ההורים: כמעט שנה.
איך שומרים על קשר: "אני מדבר עם המשפחה כל יום. הם יודעים שאני לא מוכן לעזוב את ישראל ואת הפנימייה".
איך מתמודד עם המצב: "יש לי בישראל דוד מבוגר. הוא בבידוד אז אני כל הזמן נמצא בכפר. זה הבית שלי. יש לנו סדר יום מהבוקר עד הלילה, לומדים, פעילויות, חברים ועוד. העובדה שצריך לשמור מרחק קשה מאוד. אנחנו יושבים לאכול במרחק אחד מהשני, אוכלים מהר ויוצאים לחצר. לפעמים אני שוכח ומתקרב לחבר ואז הצוות מזכיר".
מה הדבר הראשון שתעשה כשיסתיים המשבר? "נראה לי מחבק את כל מי שזז".
ג'ובאנה מולטיניאו, ברזיל
תלמידת כיתה ט' במוסינזון הוד השרון, שמחה על כך שהיא בארץ, דואגת להורים בברזיל
פרטים: ג'ובאנה מולטיניאו, כיתה ט' מוסינזון הוד השרון.
ארץ מולדת: ברזיל.
כמה זמן בישראל: שבעה חודשים.
כמה זמן לא ראית את ההורים: מאז ספטמבר.
איך שומרים על קשר: "אני מדברת איתם כל יום. בברזיל המצב לא טוב, כאן בארץ הרבה יותר טוב".
איך מתמודדים עם המצב: "התקופה הזו של הקורונה קשה. התחילו למדוד לנו חום בבוקר ובערב. זה ממש הלחיץ אותי ופחדתי מאוד, אבל אני מבינה שזה כדי לדאוג לבריאות שלנו. יש לנו הרבה שיחות עם העובדת הסוציאלית ועם הצוות והם מרגיעים אותנו. אני לומדת מתמטיקה ועברית, משחקת כדורעף, יש לי פה חברים ואנחנו עוברים את התקופה הזו יחד".
מה הדבר הראשון שתעשי אחרי המשבר: "ארוץ לבקר את המשפחה שהייתה מארחת אותי בשבתות".
