הבוקר ההוא בסוף שנת 1973 היה עוד יום עבודה רגיל של הטרקטוריסט יחיאל הררי מהיישוב אדורה בהר חברון. במהלך החפירות בדיונות בסיני נתקל הררי לפתע במצלמת אולימפוס ישנה.
הוא שלף אותה מן החול ולקח אותה לביתו. לא היה לו מושג שמדובר במצלמה שאבדה במהלך הפצצה אווירית על סוללת תותחים לא הרחק מתעלת סואץ ביום השמיני למלחמה. חלק מחיילי הסוללה נפצעו ונהרגו.
קראו גם:
הררי פיתח את סרט הצילום והדפיס את התמונות, וכיוון שלא ידע למי למסור אותן שמר אותן בביתו. 42 שנים שכבו התמונות במגירה, עד שיום אחד, בשנת 2016, הוזמן הררי, במסגרת פרויקט סיפורי חיים בארגון 'יד שרה', לספר את סיפורו.
שם, לראשונה, שיתף את המראיין, יהושע יונה, גמלאי מבאר שבע, בסיפורה של המצלמה שהתגלתה באקראי ארבעה עשורים קודם לכן בדיונות החול. יונה, נסער מן הגילוי, יצר קשר עם 'בית התותחן' ושלח להם בדואר את התמונות המודפסות. בחלוף שנה נוספת הצליחה מערכת הביטאון 'תמיד תותחן' לאתר את חיילי הסוללה בעזרת מפקד צוות 4, יעקב בן זאב.
התמונות ששרדו את פגעי הזמן חשפו את סיפורה הטראגי של סוללה א' בגדוד המילואים 329. פניהם של החיילים ניבטות מצילומים טבעיים, יומיומיים, של מי שלא מודעים לתופת שמצפה להם.
הם נראים נחים, אוכלים, מתגלחים, צוחקים, אוחזים בנשק, משתרעים לצידו ומחפשים מחסה מפני השמש. איש מהם לא ידע שאלה יהיו התמונות האחרונות, ימים ספורים לפני ההפגזה שממנה לא ישובו חבריהם.
"הספקתי לצלם רק 56 תמונות"
בעל המצלמה, שלמה יהודה (70) מרמלה, נהג קטר בגמלאות, היה אז קשר בנגמ"ש הפיקוד, מילואימניק צעיר בן 22. "כמו תמיד לקחתי איתי את המצלמה שלי", הוא מספר, "מצלמת אולימפוס קטנה ופשוטה שהכילה סרט צילום של 72 תמונות. אהבתי לצלם את החבר'ה בסוללה במצבים טבעיים. אף פעם לא ארגנתי אותם לצילום. הספקתי לצלם רק 56 תמונות".
את חבריו לסוללה תיעד יהודה מאז שגויסו למלחמה ביום כיפור: בתמונות רואים אותם נוסעים יחד באוטובוס שהסיע אותם לסיני, בשיחות על הדיונה, בעת מנוחה מתחת למשאית ולמרגלות התותח ובארוחות המאולתרות במסטינג או בקופסת שימורים. כולם היו אז צעירים, ארוכי שיער, כמיטב אופנת הימים ההם.
8 צפייה בגלריה
"אהבתי לצלם את החבר'ה במצבים טבעיים, יומיומיים"
(צילום: שלמה יהודה, רפרודוקציה: שרון צור)
גדוד המילואים 329 ('רומח') הוקם רק שנתיים לפני המלחמה. חיילי הגדוד שגויסו בשבת ירדו לסיני למחרת. סוללה א' מנתה 70 חיילים - תותחנים, קשרים, אפסנאים, נהגים, חובשים, צוות מחשב וכיתת חימוש. הם התמקמו במרחק של שישה קילומטרים מהתעלה, מול מוצב המזח.
"מייד התחלנו לירות על המטרות שלנו", מספר מתי אימבר (70) מהרצליה, מפקד צוות 1 בסוללה. "המשימה היתה לירות לעבר המעוזים שלנו שעל שפת התעלה, כדי לפגוע בחיילי הקומנדו המצרי שכבר צבאו על הגדרות ולאפשר את חילוץ הנצורים. בקשר שמענו את חיילי מעוז המזח זועקים לעזרה ומבקשים שנפציץ אותם.
"ביומיים הראשונים ירינו בקצב מטורף - מאות פגזים ביום. כשהתחמושת הלכה ואזלה נאלצנו להאט את הקצב. לימים נשאלתי על ידי אחד השבויים: 'למה לא יריתם עלינו? למה לא חילצתם אותנו?' לך תסביר לו שלא היו לנו מספיק פגזים שמתאימים למשימה".
הטריילרים עם התחמושת הגיעו רק ביום השביעי למלחמה. אנשי הסוללה פרקו כאלף פגזים וכמאה טון חומרי נפץ הודף. "לצערנו, קצין בכיר הורה לנו לרכז את התחמושת במתחם הסוללה, בניגוד לכללי הבטיחות ולמרות מחאת מפקד הסוללה", מדגיש אימבר.
"ככל הנראה המטרה היתה שהתחמושת תהיה קרובה וזמינה לצורך מתקפה שתוכננה למחרת היום על סוללות הטילים המצריות שמעבר לתעלה".
אלא שלמחרת, בבוקר היום השמיני, שבת, 13 באוקטובר, בשעה 9:24, הגיחו מכיוון דרום שני מטוסי האנטר של חיל האוויר העיראקי, שנרתם לעזרת המצרים. המטוסים חלפו מעל הסוללה בגובה נמוך, ירו עליה צרורות בתותחי 20 מ"מ, שיגרו רקטות ופגעו ישירות באחד התותחים, במשאית התחמושת ובפגזים וחומרי הנפץ שנערמו במתחם.
מרסיסי הפיצוצים נפגעו עוד שני תותחים שיצאו מכלל פעולה, ארבע משאיות תחמושת, משאית אספקה ונגמ"ש הפיקוד והבקרה. ארבעה מאנשי הסוללה נהרגו ורבים נפצעו.
שבת של תופת
"בשבת בבוקר הצוות שלי היה במנוחה", מספר אלי פאר (פינסקי), בן 70 ממושב נורדיה, שפיקד על צוות 3. "כמה מהחיילים אפילו הורידו נעליים. לראשונה מאז תחילת המלחמה קיבלנו אספקה טרייה וישבנו לאכול. פתאום אני רואה זוג מטוסים בגובה הדיונה, פונים לעבר הסוללה.
"רקטה אחת עברה ממש מעל הראש שלי ופגעה בחומרי הנפץ. הם התחילו לבעור כמו להביורים והציתו הכל, כולל התותח שלנו שהושמד. דרבנתי את כולם לברוח, ואחרי כמה דקות החלו ההתפוצצויות. פגזים עפו עד לגובה רב והתפזרו בדיונות שמסביב. חלק מהצוות נפצע קל מרסיסים קטנים שנחתו סביבנו".
"התקלחנו כולנו עירומים עם ג'ריקנים", נזכר סגן מפקד צוות 4, פרופ' יהודה באק (71), מאוניברסיטת סן־דייגו, ארה"ב. "אני ישבתי לבדי במשאית מספר מטרים מהתותח שלנו וקראתי ספר על מלחמת העולם השנייה, ופתאום חשתי הדף עצום. באופן אינסטינקטיבי קפצתי החוצה, ויחד עם עוד כמה חיילים טיפסנו במדרון הגבעה החולית בזמן שהפגזים כבר התחילו להתפוצץ ורסיסים עפו מסביב".
8 צפייה בגלריה
לביא צרפתי, אלי פאר, צביקה סגל, גורי ורד, מתי אימבר, יעקב בן זאב, שלמה יהודה, יוסף אלטל
(צילום: טל שחר)
"בזמן שהמטוסים הגיחו מכיוון דרום", מספר הקשר שלמה יהודה, "הייתי במרחק 300 מטר מהסוללה, במעין אתר פסולת. הלכתי לשם לעשות את צרכיי. פתאום אני רואה את המטוסים. התחלתי לרוץ, כמו כולם, כדי להתרחק מהסוללה. הרוגים, פצועים, הכל שרוף. הייתי בהלם. כיוון שהייתי רחוק נגלה לעיניי מראה פנוראמי. זה היה כמו בסרט".
"הייתי ליד התותח של צוות 1. הכדורים פגעו ממש לידינו", מספר חובש הסוללה לביא צרפתי (76) מקרית אונו. "קפצתי על אסרף, ממש הפלתי אותו על החול. הוא לא הבין מה קורה. כשחומרי הנפץ החלו לבעור כל אחד נס על נפשו. הריצה בחול הטובעני היתה קשה מאוד".
"לא היה זמן לפחד", מדגיש מפקד צוות 1 מתי אימבר. "באותו רגע אתה רק חושב לאן לברוח. חייל אחד נכנס להלם, התחפר בחול הטובעני, ואחרי שעה ראינו אותו הולך לכיוון שלנו כמו זומבי, בפנים חסרות הבעה".
"אחד המטוסים חלף מעליי כל כך נמוך שיכולתי לראות את פני הטייס", מספר מפקד צוות 4, יעקב (ג'קי) בן זאב (קליינר), בן 70 מראשון לציון.
"המטוס התחיל לירות עלינו צרורות. לא היה הרבה זמן לחשוב. היתה מהומה. הצוות התפזר, חיפש מחסה. קפצתי מהתותח ונצמדתי לתחתית המרכב. קנה התותח קיבל פגיעה ישירה משתי רקטות. ואז החלה להתפוצץ התחמושת שמסביבנו. למזלנו נמצאנו בתחתית התל שעליו ניצב התותח, וזה מה שהגן עלינו מפגיעת הרסיסים".
"הקליעים ליחכו את חולות הדיונה, לידנו, ממש קרוב", מוסיף הכוון של צוות 4, פרופ' שמואל שמאי (71) מקצרין, בעבר סגן נשיא מכללת תל חי. "הרקטה הגיעה רק אחר כך. אילו לא הועפנו מההדף שמותינו היו מצטרפים לרשימת החללים".
מפקד הסוללה נהרג מרסיס בראשו
"כשהפיצוצים שככו", מספר מפקד צוות 3 אלי פאר, "הייתי במרחק של 800-700 מטר מהסוללה. פגשתי שם את כל מפקדי הצוותים ואת מפקד הסוללה סרן רון זלמנוב, שביקש להכין את רשימות הנפגעים".
"רון ביקש גם ממני להכין רשימה של החיילים שניצלו", מוסיף הקשר שלמה יהודה. "לא הכרתי את כולם בשמותיהם, ולכן כתבתי 'נעלי פלדיום', 'כובע אוסטרלי', ואז הזחלילית החלה להתפוצץ".
"רון סיפר לנו", ממשיך אלי פאר, "שהוא סייר במתחם הסוללה עם הזחלילית כדי לאתר פצועים, אך נטש אותה לאחר שהחלה לבעור. הוא לא הספיק לסיים את דבריו ורסיסים טסו לעברנו מכיוון הזחלילית. אני נשכבתי על החול ונפגעתי קלות. רון, שעמד שניים-שלושה מטר ממני, נפגע בראשו".
"חבשתי אותו בחבישת 'בייגלה'", מספר החובש לביא צרפתי, "ואז רון אמר לי: 'תרוץ, תרוץ לטפל בפצועים האחרים'. אלה היו מילותיו האחרונות".
מפקד הסוללה רון זלמנוב נפטר בדרכו לבית החולים. הוא היה רק בן 23, סטודנט בטכניון. "לא הכרתי אותו קודם כי לפני המלחמה לא הייתי שייך לגדוד", אומר האפסנאי צביקה סגל (71) מגבעתיים. "אחרי שרון נהרג ביקרתי אצל הוריו בהרצליה, התחברתי אליהם ולחברה שלו, ושמרתי איתם על קשר במשך תקופה ארוכה".
הנצחה, זיכרון וצל"ש
סוללה א' נמחקה מסדר הכוחות הצה"לי עד שחייליה קיבלו תותחים חדשים, חצו את התעלה במסגרת אוגדה 252 והגיעו עד הקילומטר ה־101.
"באחת ההפוגות חזרתי לעמדה הקודמת של הסוללה שלנו", מספר החובש צרפתי. "נערכו שם חיפושים אחרי שרידי הנעדרים והתותחים השרופים עדיין ניצבו במקום. אספתי כמה גרוטאות והקמתי אנדרטה על הכביש. לאחר הסכם השלום ולקראת פינוי סיני המצרים החזירו לנו את האנדרטה, ומאז היא לא הוצבה בשום מקום".
לאחרונה החליטו הלוחמים להיפגש. "הצלחנו לאתר כ־40 איש מתוך כ־70 שהיו בסוללה בעת הפגיעה", אומר מארגן הכנס גורי ורד (71) מרעננה, קצין השלישות הגדודי בתקופת המלחמה. "חלקם לא נפגשו 48 שנים".
לקראת הכנס הכין החובש צרפתי, כיום מעצב מוזיאונים ובעל הוצאת ספרים, חוברת דיגיטלית הכוללת את הפורטרטים של חבריו לסוללה שהוא אייר במהלך המלחמה ואת התמונות שחולצו מתוך המצלמה האבודה.
בחוברת מונצח גם זכרם של ארבעת החללים - המפקד רון זלמנוב מהרצליה, התותחן ג'ורג'י גרשון עובדיה מכפר סבא, נהג הזחל"מ אדמונד כבודי מרמת גן ונהג משאית התחמושת רחמים (רמי) כתריאל מרעננה. מפקד צוות 4, יעקב (ג'קי) בן זאב, קיבל צל"ש על פעילותו להצלת התותח של צוות 1 שלא נפגע בהפצצה, וכך גם החובש לביא צרפתי, שפעל להצלת חייהם של 15 מהפצועים.
לא חשבתם לבדוק מה עלה בגורל המצלמה?
יהודה: "אחרי ההפצצה לא עלה בדעתי לחפש אותה. הייתי בטוח שהיא לא שרדה את האש. בחופשה הראשונה שהגעתי הביתה הלכתי וקניתי מצלמה חדשה. לא שאני חובב צילום גדול, אבל גם אחר כך המשכתי לצלם את החיילים. כששמעתי שהתמונות אותרו נסעתי לבית התותחן, וכשראיתי אותן זה הציף את כל הזיכרונות והגעגועים. הבטתי בתמונות והייתי הכי מאושר. ניסיתי לברר מה עלה בגורל המצלמה, אבל היא לא הגיעה אליהם, רק התמונות".
בן זאב: "לא הכרתי את הסיפור על המצלמה והתמונות עד שהתקשרו אליי מבית התותחן. חיפשו מישהו מהסוללה ומצאו אותי בגלל הצל"ש. הביאו לי את התמונות למקום עבודתי בחולון כדי שאזהה את המצולמים. כשראיתי אותן התרגשתי. זה החזיר אותי לאירוע".
צרפתי: "כיוון ששלמה הקשר ואני כחובש היינו רוב הזמן ביחד במרכז פיקוד הירי, היו שם המון תמונות שלי. התמונה הכי מדהימה היא שאני נוסע באוטובוס בדרך לסיני וקורא עיתון עם המון מודעות אבל".
יוסי אלטל (70) מחולון, צוות 4: "אני קיבלתי את התמונות בוואטסאפ פתאום, בלי הודעה מוקדמת, וכשראיתי אותן נחנקתי מהתרגשות. היו לי דמעות בעיניים. הן הזכירו לי איך קפצתי מהמשאית והתחבאתי מתחתיה כשהמטוסים החלו לירות, ואיך ברחתי משם כשהחלו הפיצוצים. עד היום המראות האלה נכנסים לי לפעמים לחלומות".
גם סגל מודה שהתמונות החזירו אותו לרגעים ההם במלחמה. "את רוב האנשים לא ראיתי מאז שפירקו את הגדוד ב־1992", הוא אומר, ופאר מוסיף שזיהה את עצמו מייד, "למרות השיער הארוך".
איך אתם מסבירים את העובדה שהמצלמה שרדה את ההפצצות?
יהודה: "המצלמה ניצלה, כנראה, משום שהכנסתי אותה לתוך אחד הפחים בסוללה. מאז לא ראיתי אותה. גם את הטרקטוריסט שמצא את המצלמה לא פגשתי מעולם. הייתי שמח לפגוש אותו".
למרבה הצער, פגישה כזו לא תוכל להתקיים. הררי נפטר לפני שנה וחצי בגיל 83, אבל הזיכרון שהותיר למען לוחמי גדוד 329 עדיין מצליח לרגש אותם עד דמעות.
