"בכיתי אפילו כשהעובדת הסוציאלית סיפרה לנו שאימא מתה. 'אימא שלכן נהרגה בתאונת דרכים. היא איננה', היא אמרה במין פשטות שכזו. כאילו היא מספרת לנו שיורד גשם בחוץ. הסתכלתי עליה ושתקתי. מה אני אמורה להרגיש? לא ממש הבנתי מה היא מצפה שנגיד. הרי מאמי תמיד אמרה שכבר מזמן אין לנו אימא. ושאין לנו אבא. ושאנחנו המשפחה שלה".
קראו גם >>>
כשהוריה הפסיקו לתפקד כהורים, רינה בקל, אז בת שלוש, ואחיותיה אוראל בת החמש ושני בת השנתיים הוצאו מהבית והיטלטלו בין מוסדות ומשפחת אומנה. לאחרונה יצא לאור הספר "לא בלי אחיותיי", שבו חושפת רינה (37) את כל מה שעברו – התעללות פיזית ונפשית והטרדות מיניות. "אנשים אחרים קיבלו החלטות על החיים שלנו ואף אחד מהם לא ידע באמת מה עובר עלינו שם. אף אחד", היא כותבת, ומבקשת להעלות את המודעות לצורך בפיקוח הדוק על ילדים הנמצאים במשפחות אומנה ולחשיבות העצומה שיש בהשארת אחים ואחיות יחד. "כתיבת ספר זה היא הגשמת חלום עבורי. הרצון להעניק כוח ותקווה לאלפי ילדים שגדלו במערכת הרווחה היה המניע המרכזי לכתיבת הספר, ולצד זאת, העלאת החוויות שעברנו על הכתב, הציפה זיכרונות רבים, חלקם קשים ומכאיבים".
בית הרוס
"אחרי שהורינו הפסיקו לתפקד כהורים", נזכרת רינה, "אבא יצא מהבית נותרנו רק עם אמא, לרוב ללא השגחה. מעולם לא זכיתי לחום של אמא. אפילו לא קיבלתי ממנה חיבוק. לפעמים היא הייתה שוכחת להוציא אותנו מהגן".
שנה לאחר מכן, פנה הדוד רפי, אחיה של האם למחלקת הרווחה, התריע שהילדות בסיכון וביקש שיוציאו אותן מהבית. האחות הבכורה אוראל נשלחה למשפחת אומנה, רינה ושני נשלחו למעון ילדים בחיפה עד שתימצא גם להן משפחת אומנה. בסופי שבוע היו מתארחות בבית הדוד רפי. רינה התארחה לפעמים אצל משפחה מתנדבת שפינקה אותה, אך הבן שלה, נער בן 17-16, נהג לעשות בה מעשים מגונים. "זה קרה חמש-שש פעמים, אני כמובן לא הבנתי מה הוא עולל לי, ולא סיפרתי לאיש. יום אחד דווח לפסיכולוגית ולעובדת סוציאלית במעון שאני משחקת עם בובות באופן שאינו תואם את גילי. בעצם עשיתי להן מה שהנער עשה לי. כששאלו אותי, סיפרתי".
אחרי כשנה במעון נשלחו רינה ושני לאותה משפחת אומנה שכבר טיפלה באוראל. "שם החלה מסכת של התעללויות יומיומיות - פיזיות ונפשיות", מספרת רינה, "צביטות, מכות, הצלפה בסרגל על הראש, השלכת כפכפים על הגוף, עלבונות ואיומים. תמיד נשלחנו לגן ולבית הספר בשרוולים ארוכים כדי להסתיר את הסימנים הכחולים על זרועותינו. לא פעם נשלחנו לישון בלי להתקלח, מסריחות משתן, מאמי (כך אולצנו לקרוא לאם המשפחה) הכריחה אותנו לנקות את הבית, מנעה מאיתנו לשבת לשולחן החג. כשאוראל עשתה בייבי סיטר על ילדי השכנים, מאמי לקחה ממנה את הכסף. היינו מפוחדות וחסרות ביטחון ולא שיתפנו אף אחד כי חששנו שהמצב יחמיר כאשר מאמי תגלה זאת. ואם נספר – מי בכלל יאמין לנו מה עובר עלינו?"
הפעם האחרונה שרינה ראתה את אמא שלה הייתה בעת שהתארחה בבית הדודה שלה, אחותה של האם. היא שיחקה בגינה הציבורית בעת שקרבה אליה אישה שלבשה שמלה פרחונית ארוכה. "אמנם לא ראיתי אותה הרבה זמן, אך בתוך תוכי ידעתי שזו היא", כתבה רינה בספרה, "ידעתי שזו אימא שלי. האימא האמיתית שלי. היא ניגשה אליי ואמרה: 'רינה, בואי שבי ליד אימא'. 'את לא אימא שלי בכלל!' אמרתי לה בכעס וסובבתי ממנה את הראש. לא רציתי להתקרב אליה. אולי פחדתי להתרגל אליה שוב. אולי פחדתי ששוב יהיה לי קשה להיפרד. אימא הסתכלה עליי בעיניים דומעות והשפילה את הראש. ראיתי אותה מתרחקת ממני בצעדים איטיים וחוזרת לשבת על הדשא. ידעתי שהיא עצובה. אבל הסתכלתי עליה כמו שמסתכלים על אדם זר. לא ידעתי שזה יהיה המשפט האחרון שאי פעם אומר לה". בגיל שבע נודע לה שאמה נהרגה בתאונת דרכים.
במשפחת האומנה נמשכה ההתעללות. "לעיתים רחוקות הגיעה לבית משפחת האומנה עובדת סוציאלית לערוך ביקורת. כששאלה לשלומנו הייתי אומרת שהכול בסדר. פחדתי שמאמי תשמע. הרגשתי כאילו אני נמצאת בשבי. למעשה, היינו במין בועה שהרי לא הכרנו משהו אחר. לא ידענו איך נראים חיים נורמאליים של ילדים רגילים, חשבנו שאולי זה לגיטימי לתת לנו מכות וצביטות, וזה בסדר לחיות כל הזמן בפחדים וחרדות".
הבריחה
השינוי חל במהלך ביקור סופשבוע בבית הדוד רפי. "שאלתי אם מותר לי לפתוח את המקרר, או אם מותר לי לאכול, או אם מותר לי ללכת לשירותים. הדודה הביעה פליאה למה אני שואלת. סיפרתי לה שמאמי לא מסכימה. כרמלה שאלה: 'היא מתנהגת אליכם יפה? טוב לכן שם?' פרצתי בבכי, סיפרתי לה הכול, הראיתי את הסימנים הכחולים, ואמרתי שאני לא רוצה לחזור לשם. דוד רפי מיהר לעדכן את עובדת הרווחה". כשהחזיר את הילדות למשפחת האומנה הדוד נתן להן אסימונים לטלפון הציבורי וביקש שיעדכנו אותו מדי יום מה מאמי עשתה להן.
באחד הימים אוראל הסתבכה בקטטה בבית הספר. אחד הילדים קילל את אמא שלה ואוראל בעטה בו ודחפה אותו. המורה דיווחה למאמי שהענישה את אוראל – הכניסה אותה לחדר סגור וחשוך בלי אוכל ואת המפתח הכניסה לשידה שבסלון. "באותו רגע החלטתי שהגיע הזמן לעשות לזה סוף", מספרת רינה, "כשמאמי פרשה למנוחת צהריים הלכתי על קצות האצבעות, הוצאתי המפתח מהשידה, ובנוסף עוד שני שטרות של 10 שקלים וכמה מטבעות, פתחתי את דלת החדר ואת החלון הסגור, ואמרתי לאוראל שאנחנו חייבות לברוח, ואחרי מאמץ שכנעתי אותה לקפוץ מהחלון (הדירה הייתה בקומה ראשונה על עמודים). אוראל קצת פחדה ורעדה, אז ממש דחפתי אותה למטה. היא נחתה על הקרקע בשלום, רק עם פגיעה קלה ברגל. שני ששיחקה עם חברות שלה המתינה לנו בחצר. רצנו לאוטובוס, הכסף בקושי הספיק לנו לנסיעה לתחנה המרכזית בחיפה, ואת הדרך עד לבית המשפחה שלנו עשינו באדיבות חייל שנסע באוטובוס וניקב את הכרטיסייה שלו למעננו. הגענו לביתו של הדוד רפי. כשראה אותנו הוא החליף צבעים. 'מה אתן עושות כאן? איך הגעתן לכאן?' הוא לקח אותנו למשטרה ודיווח על כך שברחנו ממשפחת האומנה. אחרי שיחה עם חוקר ילדים ובדיקות גופניות הותר לנו להישאר בבית הדודים".
הדודים לא יכלו להחזיק בביתם שלוש בנות לאורך זמן וחיפשו מסגרת פנימייתית שתאפשר להן להישאר ביחד. בסופו של דבר הן נקלטו בכפר ילדים בצפון. אוראל ורינה היו במשפחתון אחד, ושני במשפחתון אחר. אחרי שנה רינה עברה ללמוד בבית ספר למטפלות בחינוך וסיעוד, הוכשרה כמטפלת חינוכית לגיל הרך וגם השלימה בחינות בגרות. אוראל סיימה את הלימודים באותו בית ספר שנתיים לפניה. הן חזרו לגור בבית של הדוד רפי. שני נשארה בכפר הילדים עד כיתה י"ב.
כשמלאו לה 12 אביה של רינה חזר לחייה. הוא נסע לדנמרק והכיר שם אישה והביא עימה ילד משותף. אחר כך חזר לארץ בלעדיה והכיר את בת הזוג הנוכחית, ומאז הם חיים ביחד במרכז הארץ. בתקופה מסוימת רינה חיה עם אביה.
חיים חדשים
אחרי שלוש שנים הכירה את בעלה אסף, בעל מספרה בנוף ים, הם נישאו אחרי שנה וחצי, רינה עבדה בגן ילדים בהרצליה פיתוח. בהמשך הם עברו לגור במרכז הרצליה, ואחרי שילדה החליטה שהגיע הזמן להגשים חלום ולפתוח גן ילדים משלה. לפני כעשר שנים פתחה את "פעוטון רינה" שברחוב העצמאות. שני (35), שגם היא למדה טיפול בפעוטות, הצטרפה אליה אחרי שנה, ואוראל (38) הצטרפה לפני שלוש שנים. "התאחדנו שוב", אומרת רינה, "סגרנו מעגל".
בפעוטון 60 ילדים בשלוש שכבות גיל, והן רותמות את ניסיון חייהן כדי להעניק לילדים מסגרת בטוחה, עם חום ואהבה - כל מה שהן חסרו בילדותן. "זה מפעל חיי. החלום שלי, להעניק מקום חם ובטוח לילדים, התגשם בגן הילדים שאני מנהלת. אחיותיי הן חלק בלתי נפרד ממנו, כפי שהן חלק בלתי נפרד מחיי".
לפני שנתיים נפטר הדוד רפי. בסיום ספרה כתבה רינה: "היינו שלוש ילדות שגדלו במסגרות שונות ללא הביטחון שילד זקוק לו, ולמדנו לשרוד. ומעבר לכך, למדנו כמה עוצמה יש בעובדה שלא הסכמנו להיפרד, שנשארנו שלושתנו ביחד. אם דוד רפי היה רואה אותנו עכשיו הוא היה גאה בנו כל כך. 'תמיד ידעתי שייצא מכן משהו טוב. משהו מיוחד', הוא אמר לי באחת השיחות האחרונות שלנו. 'הכל בזכותך, דוד רפי. אתה הצלת אותנו', עניתי לו. 'אתן הצלתן את עצמכן', הוא ענה בחיוך. 'אני רק הייתי שם'. 'לפעמים זה הכי חשוב', עניתי לו, 'זה מה שילד צריך. מישהו שיהיה שם. שיאמין לו. וזה בדיוק מה שעשית'".
