"למרות שהכנסתי 80 אנשים לבידוד, למיטב ידיעתי אף אחד לא נדבק. לא יודעת איך הייתי חיה עם המצפון שלי אם הייתי מדביקה אנשים", כך מספרת דרורה כהן, 70, אם לשישה וסגנית ראש עיריית רעננה, שהחלימה מהקורונה.
מימין: דורית דובדבני ודרורה כהןמימין: דורית דובדבני ודרורה כהן
מימין: דורית דובדבני ודרורה כהן
(צילומים: פרטי, אסף פרידמן)
קראו גם >>
"יש לי כמה מחשבות, אבל אני לא באמת יודעת היכן נדבקתי. הבנתי שמשהו לא בסדר כשהתחלתי להרגיש רע. התסמינים שלי כללו חולשה פיזית, כאבי גוף בלתי נסבלים וחום גבוה, שחצה את ה־39 מעלות.
"הרגע הכי מפחיד היה כשהגיע אמבולנס ולקח אותי לבית החולים. בסופו של דבר זה היה רק לצורך עירוי אבל אני לא רציתי להיכנס אליו, עברו לי בראש התמונות המפחידות מהטלוויזיה שבהן מחברים אנשים למכונות בבתי החולים וממש לא רציתי להיות שם. אבל בשלב ההוא לא הייתי פונקציה להתייעץ איתה בכלל, אפילו לא יודעת עד כמה דיברתי לעניין. זה קרה אחרי שאחד הילדים התקשר, הרגיש שאני לא בסדר, ואז המשפחה הזמינה את האמבולנס.
"בבית החולים טיפלה בי אחות שאמרה לי 'גם אני חליתי בקורונה. תעשי פעילות למרות שאת מרגישה לא טוב, אל תישארי פאסיבית, אחרת תסבלי יותר כאבים'. בימים הקשים היה קשה ליישם את זה, נחתי וישנתי המון. נעזרתי בוויטמינים ומשככי כאבים. נקודת האור היחידה היתה שעוד הצלחתי להתקלח בעצמי. כשהרגשתי קצת יותר טוב התחלתי לקרוא, לעשות יומני קריאה ממש כמו בבית הספר, ולפתור סודוקו. הזכרתי לעצמי לא להיכנס למקום של רחמים עצמיים ולא להתמסכן, אלא לעשות הכי טוב שאני יכולה כדי לשפר את המצב.
"למרות שהכנסתי, יחד איתי, 80 אנשים לבידוד, למיטב ידיעתי אף אחד לא נדבק. אני מאושרת שאף אחד לא נדבק, ולא יודעת איך הייתי חיה עם המצפון שלי אם כן הייתי מדביקה עוד אנשים. מהסביבה קיבלתי המון תמיכה, דאגה ותפילות לשלומי. החתן שלי, שהוא בשלן, גם בישל ושלח לי אוכל הביתה.
מימין: דורית דובדבני ודרורה כהןמימין: דורית דובדבני ודרורה כהן
דרורה כהן. "לא יודעת איך הייתי חיה עם המצפון שלי אם הייתי מדביקה מישהו"
(צילום: אסף פרידמן)
"בגל הראשון הרגשתי את הלחץ שאנשים נמצאים בו ופתחתי כמה קבוצות תמיכה, 'חברותות'. במפגשים האלה ניסינו לזהות את הכוחות שטמונים בנו, איך מתמודדים עם מצבים קשים. זה נתן לי מאגר של רעיונות בלי לדעת שאשתמש בהם אחר כך, במהלך המחלה שלי.
"אחת המסקנות שהגעתי אליהן היא שאני צריכה להירגע, לתת לגוף לנוח. אם לא אתן לגוף את המנוחה שלו, הוא ייקח אותה בכוח. אני מאוד נהנית מהעבודה שלי, היא ממלאה את החיים שלי במשמעות, אבל לפעמים צריכה לזכור להוריד הילוך. להירגע. הלוואי שאצליח".

"מאישה פעילה וערנית, הפכתי לתשושה"

דורית דובדבני, בת 53 מרעננה, אם לארבעה, מחנכת כיתות א'-ב' בבית ספר בשוהם, חששה להידבק בכיתה - אבל בסוף זה קרה דווקא בחופשה בטבריה. "כשקיבלתי תשובה חיובית הייתי בשוק, ושלושה ימים בכיתי"
"בעת שלימדתי בבית הספר פחדתי להידבק. הייתי הולכת עם שתי מסכות, אחת כירורגית והשנייה שקופה. הייתי ממש חרדתית, משתדלת לא לחבק את הילדים, אבל אי אפשר תמיד לשמור מהם מרחק.
"הגיע החופש הגדול. הרגשתי צורך עז לצאת לחופשה ונסעתי עם חברים למלון בטבריה. הייתי כל כך היסטרית שלקחתי איתי אקונומיקה, חומר חיטוי וכפפות וחיטאתי את כל החדר. שמרנו מרחק, עטינו מסכות, אבל לא כל המלצרים בחדר האוכל עטו מסכות. ואז אחת החברות סיפרה שהילדים של חברה שלה נדבקו בקורונה, והיא נדבקה מהם. למחרת חשתי חולשה, עייפות שרירים, כאבי ראש. חשבתי שזו שפעת ולא חשבתי אפילו לקחת תרופות. אחרי יומיים מצבי השתפר. כשחזרתי מהחופשה שוב חשתי בכאבים, התקשרתי לרופאה והיא אמרה לי שהסימנים לא מתאימים לקורונה. אמנם לא חשבתי שאני חולה, אבל העדפתי ללכת להיבדק כדי להשקיט את המצפון שלי וגם כדי לגלות אחריות כלפי הקהילה. אחרי יומיים קיבלתי תשובה חיובית. הייתי בשוק ושלושה ימים בכיתי. איבדתי את התיאבון ובמשך כחודש ימים כמעט לא אכלתי. זה פגע בי נפשית.
מימין: דורית דובדבני ודרורה כהןמימין: דורית דובדבני ודרורה כהן
דורית דובדבני. "שלושה ימים בכיתי"
(צילום: פרטי)
"המשפחה שלי עטפה אותי: הוריי, אחותי, בני הדודים, חברים. בדירה גרה איתי רק הבת שלי, שסיימה כיתה י"ב. אני ננעלתי בחדר שלי והיא תקשרה איתי דרך הדלת. גם ביום שישי עשינו קידוש משני עברי הדלת, אכלנו, שרנו, שחקנו 'ארץ-עיר', המצאנו משחקים. למחרת היא הייתה צריכה לעבור בחינת בגרות במתמטיקה. בבית הספר דרשו שהיא תעבור בדיקת קורונה לפני המבחן. תוצאות הבדיקה לא הגיעו ביום המבחן, ולא אפשרו לה להיבחן (למרות שהיו כיתות לנבחנים שהיו בבידוד). "כשהתוצאות הגיעו התברר שהיא נדבקה בנגיף. התסמין היחיד שהיה לה זו עייפות. חשבתי על תסריט האימה, מה היה קורה אם לא הייתה נבדקת. איך הייתה מדביקה את כל חבריה בבית הספר. למזלנו, המשפחה המורחבת דאגה לנו, שמו לנו אוכל ליד הדלת. הבת שלי עושה כיום שירות לאומי, היא איבדה את חוש הריח שלה, עדיין חשה עייפות וישנה שעות. שתינו סובלות גם מנשירת שיער. גם אני חשה עייפות, מדי פעם חשה כאבי שרירים. מאישה פעילה וערנית הפכתי לתשושה. שתינו חרדות מאד, ממשיכות ללכת עם מסכה על אף שנאמר לנו שכבר עברנו את המחלה ושאנחנו מחוסנות. אני ממש חשה שעברתי טראומה".