"כדור שני לשואה ספגתי מטען רגשי כבד ומורכב ובשנים האחרונות הוא בא לידי ביטוי בסיפורים, שירים, תצלומים, סרטונים ועבודות אומנות", אומרת התסריטאית, הסופרת, המשוררת והאמנית שרה שלום (70) מהרצליה.
קראו גם >>>
היא בתם של זוג ניצולי שואה - חלינה, ילידת ורשה, ושבתאי (סבי), יליד סלוניקי, שהכירו במחנה עבודה בפולין. ספרה השמיני "אין גלים בים סלוניקי" יצא השנה בעקבות טיול שורשים שערכה בסלוניקי. "הרגשתי צורך לעמוד על ההריסות שהיו שורשיי, תיארתי לעצמי שהרגשות יציפו אותי, אך לא תיארתי בעיני רוחי עד כמה".
למה דווקא עכשיו?
"התהליך האישי שעברתי, תחילתו בילדותי בבריחה ממחשבות על השואה, בניית חומה תוך העסקת הראש בקריאה ובכתיבה, המשכו לאורך השנים בהפלת אבנים עיקריות מן החומה הזו בזהירות ובכאב, בעזרת יצירות אמנות מגוונות, ולאחר שרוב החומה התמוטט העזתי לגעת בנושא בכתיבה".
הספר "אין גלים בים סלוניקי" הוא מסע אינטראקטיבי שבו הקוראים יכולים להגיב באתר האינטרנט של שרה שלום ולשתף בחוויותיהם תוך כדי קריאה. "אין לנו משפחה"
במהלך המסע פגשה ברופא הקהילה היהודית בסלוניקי. הרופא התעקש להבין איך אביה הצליח לשרוד, איך נמנה עם המאות הבודדות מבני סלוניקי ובנותיה שנותרו בחיים לאחר מחנות הריכוז. "סיפרתי לו על אבא שלי הבוקסר ששעשע את הגרמנים בזירת האגרוף ולאחר הקרבות נזרקו אליו דברי מזון שבזכותם התקיימו הוא וחבריו".
הספר כולל רצף של זכרונו מילדותה. "אימא נהגה להאזין בכל יום לתוכנית הרדיו 'המדור לחיפוש קרובים', ובאותה שעה הייתה משתררת בבית דממה מפני קדושת המעמד. אחותי ואני, היינו שקטות, רק פעימות לבנו הלמו עם אמא שהייתה דרוכה: האם יימצא בן משפחה חי? אבל מדי יום חזרה האכזבה. אבא מעולם לא האזין לתוכנית, הוא היה בטוח שבני משפחתו הקרובים נספו בתאי הגזים".
"בחוזרי מבית הספר", היא כותבת, "בהיכנסי אל חדר המדרגות היו רוחות נספי השואה ממשיכות בתנועתן...הנשמות היו מרחפות בבית כמו הבל פיה של אמא בשעה שלאטה אלינו תשובתה: 'אין לנו לאן לנסוע בחגים כי אין לנו משפחה'".
"היו דברים שאבא לא סיפר לי מעולם, שמעתי אותם מפי אמא. בכללם הסיפור על אבי שיכול היה שלא ללכת למחנות העבודה כי רכש לעצמו זהות נוצרית, אבל כשראה את יהודי סלוניקי מרוכזים בתחנת הרכבת, כולל בני משפחתו, ליבו נחמץ ורץ להצטרף אליהם".
שתיקה ממושכת
"ארבע שנים אחרי מות אבי השלמתי את מעגל האבל שלי עליו", היא אומרת. לדבריה, היצירה הביאה לידי ביטוי את היחס הדו ערכי שלו ושל חבריו ליוון. "לפני המלחמה רגש שייכות עמוק, ולאחריה אכזבה עמוקה ועצב".
"הוריי לא שיתפו אותנו במה שעבר עליהם", היא נזכרת, "אבל מדי ערב הגיעו אלינו דוד אלברטו ודודה אלגרה והיו מעלים זיכרונות שואה ומבחינתי, היו אלה סיפורים מעוררי בעתה. מה הפלא שחלמתי פעמים רבות שאני נמצאת במחנות? שהרטבתי במיטה? שחששתי ללכת לישון?
"אני חולמת שאני בשואה, מאחורי גדר, וכל הלילה צר לי בלב. את כל זאת אני שותקת. גם אמא ואבא שרויים בשתיקה ממושכת. אני רואה את שניהם מתבוננים בי. אני מרגישה את הפחד שהם זורעים בי, שאוי לי ואבוי לי, ומזלי שלא הייתי שם איתם במחנות, כי לא הייתי שורדת".
ועם זאת, היא מדגישה: "מול הפחדים שצצו אצלי, שלטה בי הרגשה קבועה שאני בת לשורדים נאדרי כוח שאוהבים אותי, שומרים עליי ויש ביכולתם להגן עליי בכל מצב. הם ראו בנו הילדים, התחלה חדשה של תקווה, דור שמוביל את החורבן לצמיחה".
