"היום אני יכולה לומר בוודאות שאני הרבה יותר מאושרת ומלאת שמחת חיים ועם הרבה יותר אור שעוטף אותי מאשר הייתי לפני שהתעוורתי", שירה תמרי, 67, תושבת הרצליה, התעוורה לחלוטין לפני כעשור, ולאחר תקופת התמודדות לא פשוטה, היא נחשבת היום להשראה לאלפי בעלי מוגבלויות: "יש נקודה שבה את אומרת לעצמך או שאני מוותרת על החיים או שאני מסתכלת על חצי הכוס המלאה ופורחת. בחרתי בדרך השנייה".
קראו גם >>>
איבוד הראייה
במטבחה המהביל מתבשילים פרסיים אותם היא מבשלת לבדה, ובחיוך של אושר שכאילו הותך בפניה לצמיתות מקבלת שירה תמרי את אורחיה. היא אמנם לא רואה אותם, אך אין מי שיבחין בכך. היא עצמאית לחלוטין, מישירה מבט, משוחחת ברהיטות, רצה, מתעמלת, מתנדבת בקהילה, מעבירה הסברה לילדי גנים והרצאות לתלמידים, מבשלת לנזקקים ומבלה עם משפחתה, חברותיה וגם, תתפלאו, עם חלק ממעריציה של האישה שהפכה את העיוורון ליתרון: "אנחנו בחנוכה שהוא חג מלא אור, אומנם אני לא רואה אור פיזי, אבל יש לי אור עצום בתוכי וכנראה זה מקרין החוצה".
התמונה האידיאלית הזו הייתה מאוד שונה לפני כעשור: "נולדתי עם מחלת הגלאוקומה, זו מחלה הפוגעת בעצב הראייה שהיא חשוכת מרפא", היא משחזרת, "אבל למרות המחלה היו לי חיים די סטנדרטיים, למעט אולי עם משקפיים שכל הזמן המספרים שלהם עלו. עלינו ארצה, אני, בעלי ובנותיי מאיראן בתחילת שנות ה-80, ומיד נרשמתי לסמינר הקיבוצים כדי ללמוד חינוך והוראה לגיל הרך, שם גם החלפתי את השם ל-שירה, כי רציתי להיות ישראלית. עם סיום לימודיי התחלתי לעבוד כגננת במספר גנים, בני הקטן, היום בן 29 נולד - כיום אני אמא לשלוש בנות ובן וסבתא לשבעה נכדים - והחיים היו יפים כמו שאומרים".
"ואז החלו החיים להשתבש", כמו שהיא אומרת, "בעלי נפטר, הייתי אלמנה מאוד צעירה בגיל 51 וזמן לא רב אחר כך המחלה החלה להתדרדר, התחלתי לראות פחות ופחות, נאלצתי להתפטר מהעבודה, כי כבר לא יכולתי לראות בבירור את הילדים בגן, והחרדות הקיומיות התחילו לכרסם בי. ההדרדרות הייתה מהירה ובתוך שנתיים איבדתי את הראיה לחלוטין, אפילו לא צללי אור וחושך. כלום.
"נכנסתי למרה שחורה, הפחד הכי גדול שלי היה שאני אהיה סיעודית כזו ואצטרך להסתמך על ילדיי, תקרא לזה גאווה פרסית או מה שזה לא יהיה. לא יכולתי לקבל. הייתי בדיכאון קשה מאוד, חשבתי גם לסיים את חיי במספר הזדמנויות באותה תקופה. לא רציתי לחיות בצורה הזו. מאישה פעלתנית, הפכתי לשבר כלי. והילדים שלי נשברו גם הם שראו אותי ככה".
נקודת המפנה
שירה התקשתה לקבל את מצבה החדש. באחת הפעמים אחת הבנות שלה לקחה אותה לעובדת סוציאלית מטעם עיריית הרצליה. "היא אמרה לה 'טפלי בה כי אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות איתה'. אני חושבת שזה נחרת בי. העובדת הסוציאלית המדהימה הזו עברה איתי עשרה מפגשים, בהם היא חיזקה אותי ובעיקר אמרה לי תראי מה את עושה לילדים שלך שמעריצים אותך, הם רואים שאת עמוד השדרה שלהם נשברת, אז גם הם נשברים. זה התחיל לחלחל בי. בנוסף, התחלתי לקרוא ספרים של פסיכולוגיה חיובית של ד"ר טל בן שחר. יש לי אפליקציה מיוחדת בנייד, ואני מנויה לספרייה, שבה על ידי לחיצת כפתור את שומעת את הספר כולו. ולאט לאט התחלתי לאסוף ולחזק את החוסן הנפשי שלי שנשבר לרסיסים".
אהבתה של שירה לילדיה שבה היא רואה את הצלתה לא יודעת גבול. היא מרבה להתעניין בשיחות בשלומם, בשלום החתנים והנכדים והם לא מפסיקים לעלות אליה לרגל להתייעצות: "עיוורת או לא", היא אומרת בחיוך, "אמא לא צריכה עיניים בשביל לראות הכי טוב".
יותר מאושרת
כיום שהיא מתנדבת פעילה בקהילה נגישה ומעבירה הרצאות והסברה לילדי הגנים ובתי הספר ("אני מבוקשת מאוד בחנוכה משום מה", היא צוחקת), היא לא נחה לרגע. סדר יומה עמוס והיא עושה הכול לבדה. "בתחילה הייתי הולכת ממקום למקום עם מקל, אבל הוא הפריע לי בהליכה, לא היה נוח. אני הולכת יותר מהר, וזה מעכב. אז יש לי כעת כלבת נחייה מקסימה בשם זארה, ואנשים חושבים בחוץ שאני מטיילת להנאתי ברחובות הרצליה. אף אחד לא שם לב שאני עיוורת. השמיעה שלי חדה, אני יותר קשובה לסביבה ולומדת את הסביבה ומתאקלמת די מהר. לימדתי את עצמי להסתכל על הכוס המלאה, וזה מה שאני עושה בכל התחומים".
את גם מבשלת לבד.
"כן, אני מבשלת גם לחיילים בודדים. זה הכיף שלי, והמשפחה שלי אומרת שאני מבשלת היום הרבה יותר טעים מלפני שהתעוורתי".
איך אפשר לבשל כשלא רואים?
"יש לי צנצנות מיוחדות לתבלינים שאני יכולה להבחין בהן, אימצתי לעצמי כמה טיפים כמו שמן לחיץ עם חור קטן שאדע בדיוק את המידה, כמו מסננת גדולה שלא יישפך לי האורז למשל בכיור, ועוד כמה טיפים. אני מארחת כל סוף שבוע בבית כ-15 איש עם הבישולים שלי. אורז פרסי ירוק, גונדי, חורשט, מה שמבקשים ואוהבים. אני מאוד אוהבת את זה. היום אני ללא מגבלות בכלל".
בכלל?
"בכלל. מגבלה זה בראש. כשמסתכלים על חצי הכוס המלאה ומפסיקים את הרחמים העצמיים השמיים הם הגבול. בעבר, לפני העיוורון, הייתי אשה מאוד ביקורתית, בעיקר על עצמי, מאז שאיבדתי את הראייה והתחלתי לעבוד על עצמי נפשית, שחררתי והתחלתי לחייך לחיים והם חייכו אליי בחזרה בחיוך ענק. אני היום הרבה יותר מאושרת ממה שהייתה בעבר. הרבה יותר שלמה ומלאת שמחה מבעבר. העיוורון הפך להיות הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי. זה נשמע מוזר, אבל זו אמת לאמיתה".
ואין לך משהו שהיית רוצה לראות?
"הילדים בגנים לפעמים שואלים אותי 'שירה, אם היו מאפשרים לך לראות שתי דקות מה הדבר שהכי היית רוצה לראות?', אז אני אומרת להם שמאז שהתעוורתי נולדו לי שלושה נכדים שאותם לא ראיתי, ואולי הייתי מעוניינת לראות אותם ואז לחזור לעוורוני. אבל האמן לי שאני מחבקת ומנשקת אותם, ומכירה כל תו ותו בפנים היפות שלהם, ואני רואה אותם הרבה מעבר למה שעיניים יכולות לראות. את אור היום אני לא יכולה לראות, אבל בתוכי יש אור בכל שעות היממה".
