לפני כארבע שנים אורנית אלוני (46) מראשון לציון היתה מעורבת בתאונת דרכים. כשנסעה על גשר ראשון, רכב פגע במכוניתה מאחור והיא ספגה צליפת שוט.
כמי שמחפשת בדרך כלל את המשמעויות שמעבר לדברים, אלוני הבינה את הרמז: "הרגשתי שאלוהים ניער אותי ואמר לי, 'אורנית, תתקדמי עם החיים שלך, הגיע הזמן שתחצי את הגשר'", היא אומרת. "מאותו רגע התחלתי לטפל בעצמי".
היום, אחרי מסע ארוך שחוותה, אלוני מעבירה הלאה את המסר באמצעות סדנאות צילום ופוטותרפיה (טיפול באמצעות צילום).
קראו גם:
"הבנתי שהשינוי שעברתי, שלימד אותי לבטא את הקול ואת הרצון שלי, נועד כדי שאוכל לעזור לאנשים אחרים", היא אומרת. "כשאת מצליחה לקום מקושי רגשי ממושך, את מבינה שיש לך תפקיד: להיות השראה ולעזור לאחרות.
"למשל, אני פוגשת המון נשים שחוות אלימות רגשית מתמשכת על בסיס יומיומי, ואין להן מושג מה לעשות עם זה. נגד אלימות פיזית יש חוק, ואפשר לפנות למשטרה, ואת האלימות המילולית שומעים בצורה ברורה. אלימות רגשית, לעומת זאת, מטפטפת לאט, באופן שקשה לשים את האצבע.
"יש נשים שחיות שנים במצב של טשטוש וסינוור ולא מצליחות לפרש את הקולות שבראש, כי זה משהו לא מדובר ולא ממש מוגדר. הן יכולות לחיות עם אדם שכלפי חוץ הוא מקסים ומפרגן, אבל בבית הוא מקטין ומצמצם אותן על בסיס קבוע".
4 צפייה בגלריה
אורנית אלוני. "לנשים שחוות אלימות רגשית קשה יותר לקום וללכת, הן חושבות שאיכשהו אפשר להסתדר עם זה"
(צילום: ענן ורוד)
איך זה בא לידי ביטוי?
"אלימות רגשית היא כמו טיפה שחוצבת בסלע: כל הזמן יש ביקורת, ויש 'עונשים' של שתיקות ומשפטים כמו 'את לא שווה', אבל הכל עטוף במצג מתעתע, שכאילו יש אהבה, ואת בינתיים חיה בניסיון תמידי ואינסופי לרצות, כדי שהכל יזרום על מי מנוחות. וכשאת אומרת שמשהו לא בסדר, אנשים לא מבינים מה את רוצה, הרי הוא סימפטי ונחמד.
"אני פוגשת יותר ויותר נשים חכמות ומצליחות, בעמדות בכירות, שחיות עם בני זוג שתלטנים ונרקיסיסטים ולא יורד להן האסימון. הן אפילו לא יודעות שהן לכודות בתוך המעגל. שנים לוקח להן להבין שמישהו שולט במחשבות שלהן ומסדר להן אותן בראש כדי שיתאימו למה שהוא רוצה".
להסתתר מאחורי המצלמה
אלוני, אמא לשתי בנות, צלמת פוטותרפיסטית ומעצבת גרפית, עוסקת כבר 30 שנה בתקשורת ויזואלית. מאז שהיתה ילדה הלכה לכל מקום חמושה במצלמה וכשבגרה הפכה את התחביב לעיסוק שממנו היא מתפרנסת. לקח לה הרבה שנים להבין שהיא בעצם מתחבאת מאחורי העדשה.
"כיוון שהייתי ביישנית, הצילום איפשר לי לברוח מסיטואציות חברתיות. היה לי יותר נוח להיות מאחורי המצלמה מאשר להתערבב עם אנשים", היא אומרת.
"יום אחד הבת שלי דפדפה באלבום התמונות ואמרה, 'אמא, תראי לאיזה מקומות יפים אבא לוקח אותנו'. ופתאום הבנתי שאני חסרה: הרי אני זאת שיזמתי את הטיולים, ארגנתי את הפקות ימי ההולדת, אפיתי את העוגות ועשיתי הכל, אבל אין לי אף תמונה עם הילדות שלי. אני תמיד זאת שמצלמת ומסתתרת מאחור".
היציאה של אלוני לפרונט הגיעה בזכות לימודי פוטותרפיה באוניברסיטה הפתוחה. מבחינתה היו אלה לא רק לימודים, אלא בעיקר תהליך של טיפול עצמי עמוק.
איך זה קרה?
"הפוטותרפיה משתמשת בצילום כמרחב לטיפול, ולכן התמונה - שבאמת שווה יותר מאלף מילים - עוקפת את ההגנות שלנו ומייצרת מרחב שמאפשר לחשוב, להרגיש וליצור השקפה חדשה. משיעור לשיעור בקורס דברים התעצמו אצלי.
"פתאום למדתי לפתוח, לשתף, להקשיב לרצונות שלי ולתפוס מקום בתוך המסגרת. בפרויקט הגמר – שבו נדרשתי לצאת ל"מסע גיבור" – התמודדתי עם הרצון שלי בשינוי, וככה, דרך התמונות, הצלחתי להקשיב לעצמי באמת, לדעת מה נכון לי ומה אני רוצה. בסופו של התהליך החלטתי להתגרש".
איך הפוטותרפיה מסייעת לשינוי?
"הביטוי הוויזואלי בתהליך הפוטותרפיה שם מראה מול הפנים, וזה כמו הארה, כי לנשים שחוות אלימות רגשית קשה יותר לקום וללכת, הן חושבות שאיכשהו אפשר להסתדר עם זה. הן אומרות לעצמן, הרי הוא לא מרביץ לי, הוא לא מקלל אותי, ואולי אני בכלל ממציאה, או שלא הבנתי אותו. ואולי המצב הזה לא כל כך נורא. הרי זה מה שהוא ממילא כל הזמן טוען".
בשנה האחרונה אלוני מעבירה קורסים וסדנאות בפוטותרפיה, שבהם משתלבים – כמו בחיים עצמם – רגעים חווייתיים ומהנים, וגם רגעים רגשיים, עמוקים וכואבים. "המטרה היא ליצור השקפה חדשה מתוך התבוננות פנימית", היא אומרת, "וכך נוצרת התרפיה ונוצר השינוי".
איך עושים פוטותרפיה?
"בפוטותרפיה (תרפיה באמצעות צילום) המצלמה משמשת ככלי טיפולי שמסייע לעקוף הגנות ולייצר תקשורת שאיננה מילולית. הגירוי הוויזואלי מאפשר למי שמצלם וצופה בתמונות לעבד מחשבות, רגשות, סיפורים וזיכרונות, ובכך לשקף את תפיסת המציאות של המטופל כדי להגיע לשינוי".
בימים אלה הסתיימו עשרה מפגשים שאלוני העבירה בשיתוף המינהל לשילוב חברתי בעיריית ראשון לציון, לנשים בגיל השלישי שמתמודדות עם אלימות. סדרות התמונות שצילמו הנשים יוצגו בפני אנשי מקצוע בתערוכה "הנני כאן! רגעים של נוכחות בתוך מצוקה", שתעלה בבית זרובבל.
ברמלה הנחתה אלוני קבוצת קשישות וקשישים בגילאי 88-75, חלקם מתמודדים עם בדידות, ששחזרו באמצעות הצילום זיכרונות מהשואה, מהעלייה לארץ ומהלחימה בשורות ניל"י. גם בני נוער בסיכון וילדים שמתמודדים עם חוסר ביטחון וקושי חברתי הופכים את המצלמה לערוץ של ביטוי.
"אני לא מטפלת באנשים", היא מדגישה, "הצילום הוא זה שמאפשר להם לעשות עיבוד רגשי ולבטא את הקושי ואת היופי, את הרצונות, המחשבות, הרגשות והחלומות שנמצאים בתוכם".
איך צילום יכול לעזור לאישה שנמצאת במעגל האלימות?
"בקורס בראשון לציון, למשל, קבוצת הנשים קיבלה טקסט ונשלחה לצלם את מה שהוא עורר בהן. אחת צילמה בניין גבוה, כמו השאיפות שלה. השנייה צילמה דלת פתוחה, כי היא רוצה לצאת מתחושת הסגירות. שלישית צילמה פסל של אריה, מתוך ההזדהות עם העוצמה הפנימית שבתוכה.
"גם זווית הצילום משנה: צילום מלמעלה משטיח את הדמות, צילום מלמטה מעצים אותה. משחקי אור וצל משקפים את החלקים המוארים והאפלים בתוכנו".
אלוני מדגישה שאלימות רגשית היא לא נחלתן של נשים בלבד. "היא מתקיימת גם בין הורים לילדים, מורים ותלמידים, מעבידים ומועסקים, בין חברים שמגיעים למצבי חרם, בין ילדים להורים מבוגרים ולפעמים גם בין הנשים, שפוגעות רגשית בבן זוגן", היא אומרת.
"אז נכון שבדרך כלל אי־אפשר ללכת עם זה למשטרה, אבל יש הרבה מה לעשות כדי לצאת מהמעגל".
10 מאפיינים של אלימות רגשית:
הקטנות, השמצות והאשמות על בסיס קבוע
חיקויים בצורה מלעיגה ומגוחכת
מניפולציות ושינויי גרסאות כדי להשיג את המטרה
כל דבר שאת רוצה לעשות נתקל קודם כל בתגובה: "לא", כשהמטרה היא להפוך אותך בצורה איטית אבל שיטתית ל"יס מנית"
המון ביקורת: האוכל אף פעם לא מספיק טעים, הכביסה לעולם לא מקופלת כמו שצריך
כל הזמן יש התניות ו"הענשות": אם לא תתנהגי כמו שהוא רוצה הוא לא ידבר איתך, הוא לא יבוא איתך למשפחה שלך
כלפי חוץ ההתנהגות שלו נחמדה, סימפטית ומפרגנת, מה שמכניס אותך ל"טשטוש", כי כולם אומרים שהוא אדם מקסים
קנאה בהצלחות שלך, שבעקבותיה מגיעה ההקטנה: "מי שאומר לך שהצלחת לא באמת מבין"
ניסיון לצמצם: כשאת מבקשת ללכת לטיפול הוא אומר, "ככה זה אצל כולם", מלביש עלייך את המציאות שלו ושותל בתוכך אמונה חדשה לגבי מי את
כשאת מבקשת להיפרד הוא אומר: "מי ירצה אותך בכלל?"
