שלישיית בילר - "מוסינזון" הוד השרון
"מתגעגעים לאוכל של אמא"
קראו גם >>
לפני שנתיים החליטו אמיר, שני ושירין ללמוד בכפר הנוער "מוסינזון" בהוד השרון. תחילה ההורים התנגדו, עכשיו זה סיפור אהבה
פרטים: אמיר, שני ושירן בילר, עולים לכיתה י"א. אמא מנהלת מעון, אבא איש מכירות, במקור מקרני שומרון.
מוסד חינוכי: כפר הנוער "מוסינזון" בהוד השרון.
מדוע בחרתם ללמוד במסגרת חינוך עם פנימייה? שני: "אנחנו גרים ביישוב קטן ולומדים עם אותם חברים מהגן. הייתי שקטה וביישנית ורציתי מקום שבו אוכל לפתוח דף חדש, להכיר אנשים חדשים ולעשות שינוי".
שירין: "הרגשתי שאני צריכה מסגרת שתתן לי מענה לימודי אישי יותר, ותגבורים".
אמיר: "רציתי להתפתח מבחינה אישית ולימודית ולהתנסות בחוויה של חיים עצמאיים".
איך הגיבו ההורים/החברים על ההחלטה? "אבא היה יותר פתוח לרעיון אבל את אמא לקח יותר זמן לשכנע. הסכמנו שנלך רק לתקופת ניסיון, שבינתיים נמשכת כבר שנתיים. קשה לה בלעדינו במהלך השבוע, אבל היא רואה את השיפור וההתקדמות שלנו והיום היא מאוד אוהבת את הכפר ושמחה שאנחנו לומדים בו".
איך מתמודדים עם הגעגועים? שירין: "באופי שלי אני מתרגלת מהר למקומות ואנשים, אז די קל לי בהיבט הזה".
שני: "בהתחלה התגעגעתי הרבה. גם היום יש געגוע וכשזה מציף אותי אני פשוט מתקשרת להורים; הם גם באים לבקר ואנחנו יוצאים לטייל ולאכול במסעדה".
אמיר: "מתגעגע למשפחה ולחדר הפרטי שלי, אבל בפנימייה אתה מוקף כל הזמן בחברים, אז לא מרגישים את זה באופן יומיומי".
מה אתם הכי אוהבים בפנימייה? שני: "אולי מוזר לשמוע שתלמיד אוהב את המקום שבו הוא לומד ואת הצוות, אבל אני באמת אוהבת את המקום הזה. שלושתנו. את היחס האישי, את המורים, המדריכים, אם הבית ואת הש.ש (מתנדבי שנת שירות) שהם כמו משפחה שנייה שלנו".
שירין: "תמיד יש לי למי לפנות ועם מי לדבר".
מה הכי קשה לכם? "האוכל בכפר מאוד טעים, אבל אין כמו האוכל של אמא. כשאנחנו מבקרים בבית היא מציידת אותנו באוכל ובעוגיות ביתיות לפני החזרה לפנימייה".
אתם מודעים לתדמית שיש לתלמיד שלומד
בפנימייה? שני: "מה משנה התדמית? לי זה טוב וזה הכי חשוב".
שירין: "אני משתדלת לא להיתפס לסטיגמות. בדקתי בעצמי מה זה ללמוד בפנימייה, ואהבתי. כולנו שמחים על הבחירה שעשינו".
אמיר: "מבחינתי, ללמוד בפנימייה זה כבוד וגאווה. אני מוקף חברים, יש מלא שיעורי תגבור, הרבה חוגים, בכל ערב יש חדר כושר. נותנים לך הכל. אתה חי חיים עצמאיים ובוגרים. זו זכות".
מה אתם מאחלים לעצמכם בשנה זו? "שנמשיך להתקדם ולהצליח ונמשיך להיות בקשר חזק ומיוחד ולדאוג אחד לשני".
אליאב עזרא - "כפר בתיה" רעננה
"צחוקים ושיחות נפש"
פרטים: אליאב עזרא, עולה לי"ב, לומד בכפר הנוער "אמי"ת חברותא כפר בתיה" ברעננה. לומד בכפר מכיתה ט', במקור מרבבה. שישה אחים, אבא עובד בהייטק, אמא עצמאית בתחום הפקת אירועים.
מדוע בחרת ללמוד במסגרת חינוך עם פנימייה? "אני מאוד אוהב בעלי חיים ובכפר הנוער מצאתי מגמת חקלאות, טבע וחי. לצד המגמה למדתי בכפר אילוף סוסים, ואני גם עושה קורס שבסופו אקבל תעודה של מדריך רכיבה על סוסים. לא הייתי מוצא את כל זה בבית ספר רגיל".
איך הגיבו ההורים/החברים על החלטתך? "חלק מהאחים שלי למדו בפנימייה, כך שההורים שלי היו רגילים לרעיון ולא הופתעו. הם ליוו אותי בתהליך וחיפשנו יחד את המקום שהכי יתאים לי".
איך מתמודדים עם הגעגועים? "הגעגוע תמיד קיים, אבל לא חזק כמו שהיה בהתחלה. יש סביבי כל הזמן חברים, צוות ומלא פעילויות, כך שאין רגע דל ואין הרבה זמן להתגעגע".
מה אתה הכי אוהב בפנימייה? "את הצחוקים ושיחות הנפש עם החברים, ואת הצוות המדהים שלי שדוחף אותי להצטיינות. עשיתי שינוי מדהים מבחינה לימודית וחברתית".
מה הכי קשה לך? "החברים זה כיף גדול, אבל לפעמים בא לי קצת פרטיות. לשמחתי, החברים בחדר מתחשבים אחד בשני או שאני מחפש פינה ירוקה ושקטה, ויש כאלה בשפע בכפר".
אתה מודע לתדמית שיש לתלמיד שלומד בפנימייה? "בציבור הדתי־לאומי הסטיגמה פחות קיימת, כי מקובל לצאת ללמוד במסגרת חינוך פנימייתית ורוב החברים שלי בפנימייה. כמו כל דבר בחיים, זו טעות לשפוט מבחוץ מבלי להבין. פנימייה חינוכית זה דבר שבונה אותך מבפנים, אתה לומד להכיר את עצמך ולומד לחיות בשותפות ולהסתדר עם תלמידים שונים ממך. אלה כלים שילוו אותי בצבא ובחיים".
מה אתה מאחל לעצמך בשנה זו? "זו השנה האחרונה שלי בפנימייה. אני רוצה לנצל אותה היטב עם החברים ולהשקיע בלימודים".
ארינה סקיטר - "מוסינזון" הוד השרון
"התאהבתי במקום ובאנשים"
פרטים: ארינה סקיטר, שחקנית כדורעף בת 15, עולה לכיתה י'. במקור מאריאל. יש לה אח גדול. האמא רוקחת והאבא טכנאי בחברת מערכות רפואיות.
מוסד חינוכי: "כפר הנוער 'מוסינזון' בהוד השרון".
מדוע בחרת ללמוד במסגרת חינוך עם פנימייה: "ב'מוסינזון' יש נבחרת כדורעף ורציתי להתפתח ולשחק ברמות גבוהות. היתרון פה הוא שבית הספר, הפנימייה והנבחרת נמצאים במקום אחד, שבו אני מקבלת את כל מה שצריך - ממערכת לימודים שמותאמת למערכת האימונים שלי ועד להסעות לאימונים ותזונה מתאימה בחדר האוכל. זה מקל עליי להתרכז בספורט".
איך הגיבו ההורים/החברים על החלטתך? "ההורים שלי תמיד תמכו בי בכל הקשור לספורט, אם צריך להסיע, להביא, לעודד. ההחלטה לעבור לפנימייה הייתה קשה ובאותו הזמן גם קלה וברורה. הגעתי ל'מוסינזון' לאימון ניסיון ולמחנה הכנה שנמשך כמה ימים, שבהם התנסיתי בחיי פנימייה והתאהבתי במקום הירוק והמטופח, באווירה ובאנשים".
איך מתמודדים עם הגעגועים? "היו הרבה געגועים, בעיקר בשנה הראשונה. געגוע למשפחה, לחברה הכי טובה, לכלב ולמיטה שלי. אז נכון שאין כמו חיבוק של אמא, אבל תמיד יש את הצוות בפנימייה שמשלים את החלל הזה, עוטף אותי ונותן לי חיבוק חם".
מה את הכי אוהבת בפנימייה? "מאיפה להתחיל? הדבר הראשון שעולה לי בראש הוא כל התמיכה והעזרה שקיבלתי עם הכדורעף. הגעתי כנערה צעירה וקצת חסרת ביטחון, וגדלתי להיות שחקנית שלא רואה בעיניים ונותנת את כל מה שיש לה. דבר נוסף הוא החברים לחיים שהכרתי פה. 'מוסינזון' זה מקום כל כך מקבל, מכיל ומלא בערכים, וזו לא סיסמה, ככה חיים פה. עוד דבר בולט זה כמה שהתבגרתי פה והפכתי לעצמאית".
מה הכי קשה לך? "יש לי סדר יום מאד אינטנסיבי. לימודים, אימונים והרבה פעילויות בפנימייה. בבית אולי יכולתי לוותר על אימון, ללכת לישון מאוחר או לדלג על שיעורי בית, אבל בכפר יש כל הזמן מישהו מהצוות שמדרבן אותי ודוחף אותי לתת מאתיים אחוז מעצמי".
את מודעת לתדמית שיש לתלמיד שלומד בפנימייה? "כששומעים שאני לומדת בפנימייה מרימים גבה ומחפשים מה הבעיה. זה פשוט מצחיק אותי, כי זה נובע מבורות. באתי מבית אוהב ותומך אבל בחרתי ללמוד בפנימייה כי זו המסגרת שהכי אפשרה לי לקדם את עצמי, ואני ממליצה לכל תלמיד בכל שלב בחיים לעשות מה שהכי טוב לו, בלי לחשוב 'מה יגידו'".
מה את מאחלת לעצמך בשנה זו? "להישאר נאמנה לעצמי ולהתאמץ אפילו יותר כדי להצליח, והרבה נצחונות לקבוצה".
טל קליימן - "רזיאל" הרצליה
"זה מקום מדהים"
פרטים: טל קליימן, בת 16, עולה ל־י"א, גרה בכפר יונה. יש לה שני אחים, לומדת בכפר מכיתה י'. ההורים עוסקים בתחום הרפואה ובניהול פרויקטים.
מוסד חינוכי: "כפר הנוער 'עתיד רזיאל' בהרצליה".
מדוע בחרת ללמוד במסגרת חינוך עם פנימייה? "התחלתי ללמוד ב'עתיד רזיאל' כתלמידה אקסטרנית בכיתה י'. במהלך השנה החלטתי לעבור גם לפנימייה כי רציתי לצבור יותר חוויות חברתיות, לפתח את העצמאות שלי ולנצל טוב יותר את הזמן, במקום לבזבז אותו על נסיעות הלוך ושוב הביתה".
איך הגיבו ההורים/החברים על החלטתך? "ההורים היו בעדי ולצידי לאורך כל הדרך; מה שכן, היה חשוב להם לבדוק היטב את הפנימייה ואת הצוות. היום, כשהם רואים שאני שמחה ומצליחה, הם מבינים שעשינו החלטה טובה. החברים היו מופתעים והסתקרנו לדעת ממה נובעת ההחלטה. הסברתי להם שזה מה שנכון וטוב לי".
איך מתמודדים עם הגעגועים? "האמת, כל כך טוב לי בפנימייה שאין לי את ההרגשה הזאת של געגוע. אני יודעת שההורים והמשפחה נמצאים במרחק נסיעה קצר יחסית, ושהם גם יכולים להגיע לבקר".
הדברים שאת הכי אוהבת בפנימייה: "אני אוהבת את קבלת השבת, שמלווה בשירים ובמופעים על פרשת השבוע, ואחר כך מסיבת ריקודים. חוץ מזה אני אוהבת את האוכל, השף בחדר האוכל מכין לנו מנות טעימות ומפנקות. והכי הכי את המדריכים, שתמיד אפשר לסמוך עליהם. אה... גם את הבריכה ועוד הרבה דברים קטנים שהופכים את הפנימייה לבית".
מה הכי קשה: "לתאם עם השותפים לחדר שעה מתאימה לניקיון. אבל בסוף הכל מסתדר והחדר מבריק".
את מודעת לתדמית שיש לתלמיד שלומד בפנימייה? "ברגע הראשון, כששומעים שאני לומדת בפנימייה, אני יכולה להרגיש ששופטים אותי לפי הסטיגמה; אבל אני מסבירה שהגעתי ללמוד פה מבחירה ושפנימייה זה מקום מדהים, מלא חוויות ואהבה".
מה את מאחלת לעצמך בשנה זו? "להתגבר על אתגרי י"א ולהמשיך ליהנות בפנימייה. אני מקווה שהקורונה תעבור ונוכל לחזור ללמוד רגיל, ולא בקפסולות".
