"אני רוצה לחזור להיות האבא שהייתי לילדים שלי", כך אומר השבוע חזי גלבוע מהוד השרון, המוגדר כ"נס רפואי" לאחר שניצל מאירוע מוחי קשה וכמעט שאיבד את חייו. במשך כתשעה חודשים עובר גלבוע הליך שיקומי בבית לווינשטיין, ולדבריו, מה שעומד מול עיניו במשך התהליך הארוך והמפרך הזה, הם שני ילדיו.
קראו גם >>>
חייו של גלבוע התהפכו ביום שישי ה-12 בפברואר השנה, כשהוא חזר מנסיעת שטח באופנוע שהוא כה אוהב. זו הייתה נסיעה שגרתית, שאף אחד לא האמין שתסתיים בבית חולים כשהוא מפרפר בין חיים ומוות, ועשרות צוותים רפואיים מבצעים בו החייאה. גלבוע (47) עבר אירוע מוחי קשה מאוד שאין רבים שיוצאים ממנו בחיים, ובטח לא חוזרים לתפקוד כמעט מלא.
השבת השחורה
"זו הייתה השבת ששני הילדים שלי היו אמורים להיות אצלי. הרגשתי לא טוב. הייתי מעורפל הכרה והגעתי ישר לביתו של חבר שלי וביקשתי ממנו שיודיע לילדים שאני לא מרגיש טוב. החבר הודיע להם, ואני כבר התחלתי לאבד הכרה והוא מייד הזעיק אמבולנס שלקח אותי לבית החולים לניאדו בנתניה. שם כבר איבדתי הכרה לגמרי, ובעוד הצוות מטפל בי, חוויתי אירוע מוחי קשה מאוד, וליבי נדם. אם זה לא היה קורה בבית חולים לא היית מדבר איתי היום בכלל".
לאחר מכות חשמל וייצוב מצבו הובהל חזי לבית החולים איכילוב שם עבר צנתור מוחי.
"למעשה התברר לנו כי לחזי חסר עורק אחד מבין השניים שיש לאדם, המעביר חמצן למוח, ובעורק הזה נוצרה חסימה על ידי שני קרישי דם ביציאה ובכניסה, זה מה שגרם לו לאירוע הקשה ממנו ניזוק מוחו בצורה בלתי הפיכה ב-85%", מספרת השבוע חמוטל זמל (47) זוגתו של חזי. "חזי מוגדר על ידי כל המומחים 'כנס רפואי', לא רק בגלל שהוא יצא מהאירוע הזה בחיים, גם מי שיוצא מאירוע כזה בחיים נשאר צמח, אלא בעיקר בגלל הצלחת השיקום האדיר שהוא עשה. הפגיעה שלו הייתה משולבת גם בצד ימין וגם בצד שמאל, וחזי מצליח למעשה לחדש את המוח שנהרס לו, ובשביל זה צריכים כוח רצון אדיר, ואני מעריצה את האיש הזה. מעריצה ואוהבת".
גלבוע הוא איש חזק וגדול מימדים, יוצא סיירת דובדבן, שכל חייו עסק במשרות ביטחון מגוונות, החל מהשב"כ עם שחרורו מצה"ל, דרך רכז מודיעין בימ"ר שרון, וכלה בתפקידו האחרון כמנהל הביטחון במרכז לבריאות הנפש גהה של הכללית. במסגרת עבודתו זו הכיר לפני כארבע שנים את זמל, רכזת הדרכה בבית הספר לניהול בכללית.
"בזמן שהכרנו חזי היה גרוש מזה שנה, אבא לשני ילדים מקסימים ובמערכת זוגית חדשה", אומרת זמל, "גם אני הייתי במערכת זוגית באותה עת, ולאחר שנפרדנו, נפגשנו במשלחת של ה'כללית' לפולין, נוצר קליק והנשמות שלנו התאחדו בצורה מופלאה. הוא חיזר אחריי זמן רב והאמת שעד היום הוא לא מפסיק לחזר אחריי, זו הרגשה מעולה".
פתאום אהבה
"בילינו הרבה", אומר גלבוע וחיוך רחב נסוך על פניו, "נסענו המון לחו"ל, כל חודש או חודשיים היינו מטיילים, עושים פיקניקים, הרבה ברביקיו עם חברים, החיים הטובים כמו שנקרא. סיפור של אהבה מאוחרת שהתפרץ באמצע החיים".
אלא שהאירוע המוחי עצר את הכל: "אחרי הצנתור הועבר חזי למחלקת המונשמים במחלקת טיפול נמרץ באיכילוב. הוא פקח את עיניו יום למחרת, והתחיל להזיז קצת את הגפיים ואפילו עשה לי סימן של לב, אבל אז אירעה החמרה במצבו כשניסה לנשום באופן עצמאי, כנראה בעקבות אירוע משנה שעבר, ונאלצו להרדים ולהנשים אותו למשך חודש ימים", מספרת זמל.
"זו לא הייתה הרדמה טוטאלית", אומר גלבוע, "שמעתי הכול, רק לא הגבתי בכלל. עיניי היו עצומות אבל הבנתי כל מה שהולך. שמעתי את הרופאים, את האחיות, זיהיתי אותם אחר כך כשביקרנו אותם, לפי הקולות שלהם. זיהיתי גם את השירים ששרה לי חמוטל בזמן ההרדמה, והיא הייתה משמיעה לי גם את הגששים. שמעתי וזכרתי הכול. זכרתי בעיקר את האח מחמוד דיאב, הוא עשה בשבילי כל כך הרבה, דאג לי כמו בן משפחה. כשהלכנו לבקר אותם באיכילוב יצאו עשרות מאנשי הצוות ומחאו כפיים, הם לא האמינו שאני בכלל מתפקד, הם היו בטוחים שאני אשאר צמח לכל חיי".
חודש לאחר שהורדם והונשם החלו להעיר את גלבוע והעבירו אותו למחלקת שיקום מונשמים בבית רבקה לשבועיים: "מהרגע שהתחילו להעיר אותו, חלה האצה אדירה בתהליך ההחלמה. משהו שהוא לא מובן", נזכרת זמל, "שבועיים לאחר שהתחיל לנשום בכוחות עצמו הועבר גלבוע לבית לוינשטיין והשיקום שלו קיבל 'בוסט' אדיר. אף אחד לא האמין לזה, חזי לא יכול היה אפילו לאכול, חיברו לו צינור לקיבה, הוא לא יכול היה לדבר, שלא לדבר על השיתוק בגפיו, אבל כמו ענק הוא התחיל לעשות צעדים מדודים בשטח האבוד שנהרס במוחו".
"הייתי מאוד רעב", נזכר גלבוע, "אז בטח שאני אאיץ את השיקום. התגעגעתי לסטייק טוב", הוא צוחק.
"למעשה היו סימנים מוקדמים לאירוע המוחי", אומרת זמל, "וחשוב לומר את זה לקראת יום המודעות הבינלאומי לאירועי שבץ. כשבוע לפני האירוע הוא הרגיש עייפות קיצונית, ואנחנו לא תרגמנו את זה כמו צריך. גם כאבי הראש התכופים לא הדליקו שום נורה. אבל הסימן הכי זועק שקיבלנו היה שלפחות פעמיים חזי איבד את הראייה למספר שניות בזמן כניסתו לרכב. זה היה תמרור אזהרה גדול, שהיינו צריכים להבין אותו ואולי לא היינו עוברים את כל זה".
צחוק ודמעות
גלבוע שוהה בימים אלו בשיקום יום בבית חולים לוינשטיין וזה משפר את מצבו: "הוא חד יותר מתמיד, מצחיק אותי ברמות", אומרת זמל, שלא זזה ממנו בשמונה החודשים האחרונים. "יש לשנינו סדר יום חדש", היא אומרת, "זה לא היה פשוט ואני לא מנסה להקל ראש בזה, אבל כשיש לך אהבה שנזקקת לך, אתה תמיד תהיה שם בשבילה. המטרה של שנינו עכשיו היא שחזי יחזור לתפקד באופן עצמאי, כל השאר כבר לא חשוב".
ואכן, לגלבוע, שמתקשה עדיין בדיבורו ולומד לעשות את צעדיו הראשונים, יש תוכניות לחזור לחיים הקודמים שלו ובגדול: "אני חייב את זה קודם כל לילדים שלי", הוא אומר ועיניו מתמלאות דמעות, "הם הכוח שלי ולמעשה המטרה שהצבתי לעצמי כדי שאני אשתקם. היינו כבר בסרט אתה יודע?", הוא אומר ופניו מחייכות, "אפילו פיקניק עשינו, ואני בבינג' עכשיו של 'הרשימה השחורה'. חתיכת סדרה זאת. כואב לי קצת שאנשים, בגלל הדיבור שלי, חושבים שאני מפגר. אבל אני יודע שאני אעבור את זה, אני חייב גם בשביל חמוטל".
"הרגע הקשה ביותר שלי בכל התקופה הזו", אומר גלבוע בדמעות, "היה הפחד שחמוטל תעזוב אותי. מה היא צריכה שבר כלי כזה? למה זה מגיע לה?"
זמל הנרגשת מרגיעה. "אנחנו באש ובמים חזי", היא אומרת לו. "אתה יודע כמה אני אוהבת אותך נכון", היא רצה להביא לו כוס מים, וגלבוע לוחש: "היא גדולה מהחיים, רק שלא תתייאש ממני, אני אפצה אותה על הכול".
אופטימיות ומוטיבציה
"חזי הגיע אלינו אחרי פגיעה מוחית קשה מאוד שהובילה לפגיעה תפקודית קשה", כך אומרת ד"ר אסנת גרנות, רופאה בכירה במחלקה לשיקום נוירולוגי ב' במרכז הרפואי לוינשטיין של הכללית ברעננה.
"הוא הגיע ללוינשטיין כשהוא זקוק לעזרה בכל התפקודים ואפילו לא היה מסוגל להסיע את כיסא הגלגלים בו ישב. הוא נשם דרך קנולה וניזון דרך צינור שנכנס לקיבה. חזי עבר תהליך שיקומי תוך התייחסות קפדנית לכל הבעיות הרפואיות והתפקודיות. הוא טופל על ידי צוות רב מקצועי שכלל צוות סיעודי, פיזיותרפיסט, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוגים ועובדת סוציאלית. הצוות כולו התרשם מאדם עם מוטיבציה גבוהה מאוד לשיקום עם נפש אופטימית ושמחה ועם תמיכה משמעותית של בת זוגו. לאורך האשפוז ראינו שיפור ניכר בכל התחומים. חזי הגיע למצב שהוא מתהלך עם אביזר בהשגחה ועצמאי בפעולות בסיסיות, לעיתים תוך כדי עזרה קלה".
תמר לוי, קלינאית תקשורת בבית לוינשטיין, מתארת את העבודה עם גלבוע: "חזי הגיע לטיפול עם הפרעות בליעה והפרעות קשות בדיבור. במהלך אשפוזו הוא קיבל טיפול אינטנסיבי של קלינאית תקשורת וחל שיפור משמעותי בתפקודו בכל התחומים. כיום הוא אוכל ושותה כרצונו, ללא צורך בהזנה חיצונית וגם מובנות הדיבור השתפרה מאוד. אמנם הדיבור לא חזר למצבו טרם האירוע ועדיין קיימים מאפיינים של הפגיעה, אך הוא מובן היום הרבה יותר. כיום חזי מצליח לדבר באופן שוטף בשיחה גם עם אנשים שאינם מכירים אותו וגם בשיח טלפוני. הדרך שלו עדיין ארוכה אבל עם המוטיבציה הגבוהה שמאפיינת אותו, יש תקווה להמשך השיקום".
