זה התחיל בשיחת טלפון די שיגרתית: אתה בא לשַׁנְבּוֹ? זה היה ניסו מעברו השני של הקו. לא, מאוחר מדי ואני גמור מעייפות, אמרתי לו.
ניסו עוד ניסה לשכנע אבל אני הייתי החלטי. חצי שעה לאחר מכן, צפירות של מכונית שכמעט העירו את כל השכונה. זה שוב היה ניסו. אומנם אני הייתי החלטי, אבל הוא היה החלטי יותר.
כמה דקות לאחר מכן מצאתי את עצמי במכונית של ניסו בדרך לשַׁנְבּוֹ, אחד הדיסקוטקים הכי פופולאריים בשנות ה־80 וה־90 בתל אביב. המקום, כרגיל, היה עמוס בבליינים. עד מהרה, ניסו התמקם ברחבת הריקודים. ואני, שבכלל נגררתי לשם, ברחתי לקומה השנייה, נשענתי על המעקה והבטתי על הרוקדים למטה.
בעולם מקביל, חיילת לפני שחרור, שהתגוררה בקיבוץ ליד אילת, הגיעה לסוף שבוע בבית דודתה שבהרצליה. בת דודתה לקחה אותה לשַׁנְבּוֹ. זו הייתה הפעם הראשונה שלה שם.
בת הדודה הכירה מישהו בדיסקוטק. החיילת-האורחת חשה לא בנוח וחיפשה קצת שקט בקומה השנייה.
היא נעמדה לידי, נשענה על המעקה והביטה כמוני על הרוקדים למטה. ברקע התנגן השיר Think של אריתה פרנקלין מפסקול הסרט 'האחים בלוז'.
ראית את הסרט? שאלתי אותה.
את מה?, הופתעתי שהיא ענתה.
הסרט, 'האחים בלוז'...
היא נראתה לא קשורה למקום. שיער קצוץ, עיניים יפות וטובות והרבה אור.
לא, לא ראיתי, היא אמרה לי.
הזמנתי אותה לצפות בסרט אצלי בבית והיא הסכימה.
חודשיים לאחר מכן ומרית כבר גרה איתי ביחידת המגורים בחצר ההורים. 27 שנה אחרי, אנחנו עם בית, ארבעה ילדים וחיים מאושרים. לא פעם אני חושב: איזה מזל היה לי שניסו היה יותר החלטי ממני. ועד משהו: זוכרים את בת הדודה של מרית שגם היא הכירה בחור באותו ערב בשַׁנְבּוֹ?
רצה הגורל, וכנראה השם, גם הם כבר 27 שנה ביחד, עם שלושה ילדים וחיים מאושרים.
