"שכבתי על רצפה בחושך, לא ידעתי שלאספלט יש ריח כל כך חזק, הגוף שלי צעק קולות שלא ידעתי שהוא מסוגל להשמיע, הרגשתי שהגוף שלי התפרק לפתע, ואז אני סורקת בעיניים את החושך וצועקת לעזרה. שני פנסים נוסעים לעברי ושני תרחישים עוברים לי בראש, או שהוא דורס אותי, או שהוא מציל אותי. הוא הציל אותי", כך מתארת השבוע מנכ"לית חברת אולפני "מובי מוביל", שני דהן ינקו את התאונה שעברה לפני כארבעה חודשים עת יצאה לטייל עם הכלב שלה בשעות הלילה.
בתיאור מרגש ומעצים מספרת שני על השיקום שעברה בבית לווינשטיין, ועל השיעור האדיר שלמדה על עצמה בתקופה הזו. אחרי הפציעה היא עברה ניתוח קשה בגפיה, קיבוע של ברגים ואז עברה לבית לווינשטיין, לשיקום.
"מסע של 3 חודשים בבית לוינשטיין. מסע של שיקום, החלמה, התבוננות פנימה והבנה שאני יכולה לצמוח ולזרוע זרעים של התחדשות בכל מקום שאגיע אליו. שלושה חודשים בהם עברתי תהליך פיזי עצום עם המון קשיים והתמודדות יומיומית וגם התפתחות נפשית ומסע עצמי. להיות נכה (זמנית) באמצע החיים זה שיעור. קיבלתי שיעור מאוד מיוחד שלא יכלתי לקבלו בשום סביבה אחרת.
"למדתי בשיעור שזה ממש בסדר לבקש עזרה שזה בסדר לבכות ולהתפרק. שזה בסדר שלא מסתדר, שזה בסדר לא לקבל ממש עכשיו, שזה בסדר שאני אראה גם את עצמי ואת הצרכים שלי . למדתי לדעת ולהבין עד כמה המשפחה שלי מדהימה. המשפחה שלא הפסיקה להפתיע אותי לטובה ולחזק אותי מאוד. שיש לי בנות עם תעצומות נפש מטורפות. שהשותפים שלי לעבודה המשיכו להפעיל את המפעל הפסיכי מובי מוביל בצורה הכי טובה שיכולתי לבקש. שיש לי חברים וחברות שהקיפו אותי בחוזקות אין סוף. ולכל הצוות המדהים בבית לוינשטיין שלקחו מישהי סיעודית וגרמו לה לחזור וללכת. גם כשזה היה נראה בלתי אפשרי לרגעים.
"אני לא תכננתי שבאמצע החיים אהפוך לסיעודית, לא תכננתי שבשיא הקריירה שלי, אקבל כזה שיעור. אני?! אשב על כיסא גלגלים? לא תכננתי את זה, בטח לא בגיל שלי. חשבתי שאני האדם הכי אומלל ומסכן בעולם, "למה זה מגיע לי?" שאלתי לא פעם אחת. בכיתי. בכיתי מלא. בכיתי מכאבים ובכיתי מתסכול ומפחד נוראי.
"הגעתי ללוינשטיין אחרי שבועיים של אשפוז בבית חולים. הצוות בלוינשטיין כל כך התרגש מההגעה שלי, נראה שכולם מתעניינים דואגים, שואלים, כל רגע מגיע מישהו ושואל 'את החדשה?' "מה קרה לך?", "איך את מרגישה?", "את צריכה משהו". הרגשתי שאני עטופה במקום החדש. פעם ראשונה, מאז הפציעה, שאני לבד. בלי אמא ,אבא, בעל ,ילד ילדה. לבד. מתגלגלת בחוסר מקצועיות בכיסא החדש שלי. תלויה לחלוטין בצוות של לוינשטיין.
"יורדת לעשן סיגריה ואז אני שומעת צחוק מתגלגל, יוצאת לפינת עישון ורואה אנשים צוחקים בקולי קולות! "את החדשה?". אנשים שניראה שעברו כל כך הרבה, אני זוכרת שחשבתי לעצמי ״אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה קטועי רגלים במקום אחד״. מהר מאוד קראו לי להצטרף אליהם, שאלו שאלות, צחקו עוד מלא, מוסיקה התנגנה, שיחות נמשכו לתוך הלילה. כבר לא ראיתי שהם קטועים.
קראו גם:
"לאחר שלושה ימים יכולתי להרגיש שאני בסדר. אני אהיה בסדר גמור. אני למעשה נמצאת באיזה חופשה עם שלוש ארוחות ביום, צוות מדהים שרק דואג לי, הכל כל הזמן נקי ומסודר עבורי, הנוף בחדר אוכל מזכיר לי איזה חופשה ביוון. מהר מאוד נוכחתי לדעת שכל הצוות פה הוא במין סוג של שליחות - מהמנקות ועד האחיות, הרופאים המדהימים, כוח העזר, כל אחד פה נראה שהוא כל כך דואג לי. לכל אחד מהם אכפת, הם עושים את העבודה שלהם מדהים, אבל מה שבאמת מדהים אותי כל יום מחדש, שהם עושים את העבודה שלהם עם חיוך! וזה כל כך מרגש אותי כל יום מחדש. האנשים פה סביבי נותנים לי את הכוח שיהיה בסדר.
"קיבלתי המון כוח מהחברים מקומה 8 (גם קצת 6 ו - 4), מרקם אנושי כל כך מיוחד. כל סיפור או מקרה פה יכול לקרות לכל אחד - אני יצאתי לטייל עם הכלב, ההיא עברה תאונת דרכים כי מישהו נסע באדום, היא בכלל הייתה בטיול שנתי ונפלה לבור. לכל אחד ובכל זמן".
