למרות סיפור חיים עמוס בטלטלות ותהפוכות, אינספור רגעים משמעותיים, לטוב ולרע – דווקא בימים אלה נמצא אלי קלוגמן (49) באחד הצמתים המרכזיים בחייו.
לפני כשבועיים הוא פתח באתר Headstart, אחד מאתרי מימון ההמונים, דף באמצעותו הוא מנסה לגייס מהציבור הרחב סכום של 25 אלף שקלים, שיסייע לו להוציא לאור את הספר "לשיגעון פנים רבות", המספר את סיפור חייו המדהים, הכולל שירות ביחידת מסתערבים, הסתבכות בפלילים, ישיבה בכלא והגילוי כי כל מה שעבר עליו בחייו הבוגרים נובע כנראה מפוסט־טראומה בגלל שירותו הצבאי.
אחרי התמודדות קשה במשך שנים, מאמין קלוגמן כי פרסום סיפורו לא רק יסייע לו להשתחרר ממחסומים רבים שהשפיעו על מהלך חייו, אלא גם יעזור לרבים הנמצאים במצב בו הוא נמצא במשך תקופה ארוכה, מבלי לדעת בכלל שהוא שם.
בדרך למתקן אדם
הוא נולד וגדל בירושלים ובסביבתה, בן למשפחה ממעמד בינוני, לאמא מורה בבית ספר שהוא עצמו למד בו, ולאב שבמשך שנים עבד כשכיר, והיה שעות רבות מחוץ לבית.
"הילדות שלי הייתה סבבה, הייתי ילד מאוד טוב ומאוד ביישן, אבל אף פעם לא הרגשתי קושי מיוחד. הדברים תמיד הסתדרו כמו שצריך, לא הייתי מודאג באמת, חיים רגילים ונוחים", מספר קלוגמן.
בקיץ 1991, לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, התגייס לצה"ל, ולמרות שתכנן לשרת בצנחנים, מצא את עצמו במקום אחר.
"הגעתי לבקו"ם וראיתי דוכן של יחידות מסתערבים", הוא נזכר. "זה הדליק אותי והחלטתי ללכת על זה", הוא משחזר. "עשינו גיבוש קצר והתחלנו את המסלול בבסיס מתקן אדם. לא ידעתי אז אם אני מתאים או לא לסוג הזה של השירות, אבל נכנסתי לעניינים די מהר ובשלב האימון המתקדם אפילו הייתי המצטיין של הפלוגה".
אפים וצלעות שבורים
בשלב מסוים עבר קלוגמן, כמו שאר חברי היחידה, קורס לוחמה בטרור (לוט"ר), שכל לוחם ביחידת המסתערבים נדרש לעבור.
"שם נתקלתי לראשונה בקושי, והייתה לי תקופה מאוד דרמטית. קיבלנו מכות בכל יום, במשך שעתיים", אומר גלוקמן. "קראו לזה אז קרב מגע, אבל זה היה 'אימון ספיגה', כלומר כמה מכות הגוף שלך יכול לקבל. הכל היה באווירה מאוד מיוחדת, ואף אחד לא רצה לוותר כי זה היה תנאי להשתלב בפעילויות ההסתערבות".
עד כמה זה היה קשה?
"קיבלנו שם מכות ברמה שלפחות 12 חיילים יצאו פגועים כל ערב. אפים וצלעות שבורים היה עניין שבשגרה. היה קשוח ממש.
"זכורים לי שני מקרים לפחות שרציתי לברוח משם, אבל חברים מהיחידה מנעו ממני, ובהמשך העניינים נרגעו".
רימון הלם בדוכן
לאחר תקופת הכשרה ממושכת, הועברה היחידה בה שירת קלוגמן לפעילות באיזור יהודה ושומרון. "היינו אחראים על גזרה קבועה, ומישהו חשב שיהיה חכם להשאיר אותנו שם, והיו לנו שני מחנות פליטים, קלנדייה ואל עומרי, שפשוט שרצנו שם, על שטח גיאוגרפי מאוד מצומצם", הוא נזכר. "זה היה מוגדר שטח צבאי סגור, והיינו עושים בבוקר פעולות ביטחון שוטף רגילות כמו סיורים, ובערב מתחפשים ויוצאים לפעילויות עם מודיעין יותר מדויק, והן היו נחמדות ומעניינות יותר, והרגשתי תחושת סיפוק, אבל זה היה מורכב".
על המשבר: "הייתי מוקף בחברים, נרשמתי ללימודי היסטוריה ומזרחנות באוניברסיטה, ואחרי שנה וחצי קיבלתי צו מילואים לשירות קליל באיזור ים המלח, ושם קיבלתי את 'הסיבוב'"
מה היה מורכב בפעולות האלה?
"אופי הפעילות, ולאן שדברים התגלגלו, בלי יותר מדי שליטה או תשומת לב. בהתחלה יצאנו עם בוגרי היחידה, שהיו מנוסים, ועשינו לעתים דברים שלדעתי נוראיים, ומאוחר יותר, כשהבנתי שאני בפוסט־טראומה, זה בא אצלי לידי ביטוי בתחושות אשמה נוראיות.
באחד המקרים למשל נכנסנו למחנה פליטים וזרקנו רימון הלם על בחור עם דוכן אבטיחים, יצא לנו להכות אנשים במחסומים, דברים לא פשוטים".
מריחואנה ואקסטזי
על אף השירות המורכב והחוויות הקשות שחווה כמעט על בסיס יומי, השתחרר קלוגמן בשנת 1994, והתחיל את חייו האזרחיים רגוע ושליו, או כך לפחות הוא חשב.
"הייתי מוקף בחברים, נרשמתי ללימודי היסטוריה ומזרחנות באוניברסיטה, ואחרי שנה וחצי קיבלתי צו מילואים לשירות קליל באיזור ים המלח, ושם קיבלתי את 'הסיבוב'.
"חזרתי מהמילואים מעורער מאוד, נכנסתי לדיכאון, הפסקתי את הלימודים והסתגרתי בעצמי. הלכתי לפסיכיאטר מחוזי שנתן לי תרופות שלא עשו לי טוב, ואז התחלתי לעשן מריחואנה, ככה במשך שנתיים, וחוץ מזה לא עשיתי כלום".
בעקבות מפגש עם חבר, ההתנסות של קלוגמן במריחואנה הובילה להתנסות בסמי הזיה כמו אקסטזי, ומאז, כפי שהוא מעיד, העניינים החלו להידרדר.
בניסיון לצאת מהמצב אליו נקלע, שב קלוגמן בשלב מסוים לבית הוריו באיזור ירושלים, והחל לעבוד כקצין ביטחון (קב"ט) באחד מבתי המלון בים המלח.
באותן שנים הכיר את מי שהפכה לאשתו הראשונה, ולזוג נולדה בת, אולם למרות שניסה לחזור לשגרה שפויה, המשיך לצרוך סמים, בין השאר בשל קשר עם אדם שהכיר בזמן שגר בערד.
סמים בדואר
בשנת 2001 עבר לעבוד כקב"ט בבית המלון הייאט בירושלים, שם גם היה בזמן הרצח של השר לשעבר רחבעם זאבי, והיה לטענתו בין הראשונים לגלות את גופתו.
זמן קצר לאחר מכן הוא עבר להתגורר בטבריה, לשם נסע כדי להיות קרוב לאם בתו, ממנה התגרש, שהתגוררה באיזור הצפון. הוא מצא עבודה בטבריה והתמנה לתפקיד מנכ"ל אחד המלונות בעיר.
ההסתבכות: "כבר כשיצאתי עם החבילה מהדואר הבחנתי בשני רכבים שנסעו אחריי, אבל לא תיארתי לעצמי שזה המצב, כי מי שלא עבריין לא יכול לדמיין אותו"
"הגרושה שלי גרה בצפון, והבת שלי הייתה איתה, וזה היה מאוד נוח, אבל בדיעבד דברים החלו אז להסתבך", משחזר קלוגמן. "הבחור שהכרתי בערד וסיפק לי סמים הרים לי יום אחד טלפון וביקש להיפגש. קבענו בחיפה והוא ביקש ממני טובה, לסייע לו בהעברה של כדורי אקסטזי במשלוח שהיה אמור להגיע לבית המלון שעבדתי בו, לכאורה על שמה של אחת האורחות".
קלוגמן הסכים, ועם הגעת החבילה התבקש להגיע ולאסוף אותה מאחד מסניפי הדואר בחיפה, דבר שעורר כבר אז את חשדו.
"בדיעבד הבנתי שכבר אז היו על הבחור מעקבים, בתיאום עם הרשויות בבלגיה, משם הגיעו הסמים", הוא מספר, "והאמת שכבר כשיצאתי עם החבילה מהדואר הבחנתי בשני רכבים שנסעו אחריי, אבל לא תיארתי לעצמי שזה המצב, כי מי שלא עבריין לא יכול לדמיין אותו. חשבתי שאני פשוט אזרוק את החבילה איפשהו ואמשיך בחיי".
המעצר והכלא
דקות ספורות לאחר שאסף את החבילה, בעודו חולף עם רכבו בצומת יגור שמצפון לחיפה, עוכב קלוגמן על ידי בלשי המשטרה, ומשם הדרך למעצרו הייתה קצרה לאחר שברשותו אותרה החבילה ובתוכה 13 אלף כדורי אקסטזי.
"הייתי עצור 60 יום בבית המעצר קישון, גיהינום עלי אדמות, כל יום, ואחרי תקופה זו השתחררתי למעצר בית של חצי שנה", הוא מספר.
חודשים ספורים לאחר אותו מעצר טראומטי, נידון קלוגמן למאסר בפועל של שנתיים, אותן ריצה בכלא צלמון שבצפון הארץ.
"מוזר לומר את זה, אבל במבט לאחור זו הייתה אחת התקופות היפות והשלוות בחיי", הוא מספר. "לימדתי אסירים עברית וחשבון, והרגשתי טוב עם עצמי כי הרגשתי שאני משלם את המחיר על כל מה שעשיתי כל השנים, בשירות הצבאי, ואחר כך. למרות שחייתי בפחד מוות, כי בכל יום אתה יכול למות בכלא, מוקף בעבריינים מסוכנים".
הפוסט־טראומה
בשנת 2009 השתחרר מהכלא, חיפש לעצמו דרך חדשה, ובסיוע קרובי משפחה וחברים, השתלב בעבודות בתחום הלוגיסטיקה.
אז התפנה לחשוב על שעבר בשנים מאז שחרורו הצבאי, אולם ההכרה הרשמית כי אופי שירותו הצבאי הפך אותו למי שהוא, התקבלה אצלו בעקבות מפגש מקרי למדי.
"עד לרגע היציאה לחופשי לא חשבתי שמה שעבר עליי קשור לסיפור הצבאי שלי, עד למפגש עם קרובת משפחה שחיה בארצות הברית שעוסקת בטיפול בנפגעי פוסט־טראומה, שהגיעה לישראל וניהלה איתי שיחה עמוקה", מספר קלוגמן. "משם התחלתי לחפש, והבנתי שזה זה, שאני פוסט־טראומטי".
באיזו צורה?
"אז זהו, שאצלי זה קצת שונה. אני לא מפחד מרעשים או זיקוקים, אצלי זה בא לידי ביטוי בחרדות חברתיות וקשיים שונים, ואחרי שהבנתי את זה, בשנת 2016 התחלתי בתהליך לקבלת הכרה כנפגע פוסט־טראומה ממשרד הביטחון".
לאחר שעבר בדיקות רבות, אבחונים וראיונות, קיבל קלוגמן הכרה, אולם נקבעה לו נכות נפשית בגובה עשרה אחוזים בלבד, שפירושה מענק חד־פעמי, ללא כל מעטפת או טיפולים בסיוע משרד הביטחון.
ערעורים שהגיש לוועדות השונות סייעו לו להגדיל את אחוזי הנכות שלו כנפגע פוסט־טראומה עד ל־30 אחוזים, דבר שחיזק אותו מבחינה פסיכולוגית ואיפשר לו להמשיך, עד כמה שהיה יכול תחת הנסיבות, בשגרת חייו.
"ברגע שסיימתי את תהליך ההכרה, היה ברור לי שאני רוצה לכתוב, קודם כל כדי לסגור חשבון מול עצמי, אחרי שנים שחייתי בתחושה שאני משוגע בלי סיבה, הורס כל חלקה טובה בלי סיבה, והכתמתי את השם של המשפחה כל השנים", הוא אומר. "עשיתי שחור להרבה מאוד אנשים, חלקם יקרים לי מאוד, וברגע שהבנתי שיש סיבה למה שקרה, הרגשתי שאני חייב לומר לכולם שלא הכל באשמתי. רציתי שיידעו שמנכ"ל המלון שייבא 13 אלף כדורי אקסטזי לארץ לא עשה את זה כי הוא בחור רע".
ספר נולד
במשך שלושה חודשים ישב קלוגמן מדי לילה וכתב את סיפור חייו, ולפני כמה חודשים הוא הגיע אל אנשי הוצאת ספרי ניב, שהחליטו כי סיפורו שווה התייחסות.
איך הייתה חוויית הכתיבה?
"הכל יצא בצורה די שוטפת, למרות הימים הקשים והמורכבים שעברתי וצפו בתהליך הכתיבה, מימי השירות בצבא ועד לטיפולים של שנים, כולל במחלקות פסיכיאטריות. יצאו ממני דברים מיוחדים מאוד".
מה המטרה הראשית שלך בהוצאת הספר?
"המטרה היא שכמה שיותר אנשים יקראו, ילמדו ויפנימו. אני מקווה שהספר יאפשר לי לספר את כל מה שעבר עליי, ואני באמת מאמין שמה שעברתי יכול לעזור להרבה מאוד אנשים בחיים".
