שמעון אלקבץ, איש התקשורת ומפקד גל"צ לשעבר, שבתו סיון ובן זוגה נאור חסידים נרצחו בקיבוץ כפר עזה בטבח השבעה באוקטובר - כועס. הוא כועס על ההפקרות של הממשלה ומערכת הביטחון, כועס על הקולגות בתקשורת שלא שאלו מספיק שאלות קשות, וכועס גם קצת על עצמו שהיה תמים מדי.
"אין מילים שיכולות לשקף את גודל הפשע שנעשה כלפי האזרחים התמימים", הוא אומר. "זה לא מחדל, לא עצימת עיניים ובטח שלא תקלה".
הכאב העצום על האובדן של בתו הצעירה עדיין לא שקע, אבל אולי עד אז הכעס יניע אותו לאסוף את השברים, לשקם את המשפחה השבורה ולבנות מחדש את הבית בקיבוץ. "אנחנו רוצים לחזור לכפר עזה כי זה יהיה הניצחון שלנו על המפלצות של החמאס שרצו את דמם של ילדינו", אומר אלקבץ. "אבל זה יקרה רק כשהארגון האכזרי יושמד. בפחות מזה לא תהיה תקומה למדינת ישראל".
"האמנתי שהקיבוץ בטוח"
אלקבץ (57), בעל תואר ראשון במשפטים ותואר שני בתקשורת, נחשב לאחד מאנשי התקשורת הבכירים בישראל. את דרכו העיתונאית התחיל בנעוריו בבאר שבע ככתב במגזין "מעריב לנוער". אחרי שחרורו מהצבא עבד בעיתון "חדשות" ככתב לענייני משפט ומשטרה וככתב גלי צה"ל בדרום, בין היתר ברצועת עזה. בתחילת שנות התשעים היה ממקימי רשת המקומונים "ידיעות תקשורת" ואף שימש כסגן עורך הרשת. קורות חייו המקצועיים כוללים בין היתר ניהול תחנות הרדיו "קול ישראל", "רדיו דרום", "רדיו תל אביב" ובתפקידו האחרון שימש כמפקד גלי צה"ל עד פרישתו ב-2021.
לפני 36 שנים הוא נישא לענת ונולדו להם ארבעה ילדים. נדב הבכור מתגורר במבשרת ציון יחד עם רעייתו ושתי בנותיהם. גיא (נשוי ואבא לשניים), נועה וסיון גרים בדירות נפרדות בקיבוץ ליד ההורים. לפני ארבע שנים הם עזבו את החיים העירוניים, מכרו את הדירה ברובע ט"ו באשדוד ורכשו בית צמוד קרקע בקיבוץ שבעוטף עזה.
"השקט, הנופים הירוקים, המרחבים והקהילה התומכת קנו אותי", אומר אלקבץ. "בחלומות הכי שחורים שלי לא דמיינתי שתהיה השתלטות כל כך אכזרית של מפלצות אדם על הקיבוץ שלנו".
לא פחדתם לגור ביישוב צמוד גדר?
"הייתי אחד הפרזנטורים הכי מובהקים של כפר עזה ושל העוטף בכלל. באמת האמנתי שהמקום בטוח, כמו כולם אגב. כששאלו אותי על האזעקות עניתי שיש אזעקות בכל מקום ולא רק פה. היו כמה סבבים מאז שעברנו לקיבוץ ולא עזבנו. האמנתי שצריך לחתור לדו קיום ולשלום ושאנחנו צריכים לחיות את חיינו והם יחיו את חייהם. המציאות נשרפה לנו מול העיניים בשבת של השבעה באוקטובר".
בלילה קודם לכן התארחו כל בני המשפחה בביתם של ענת ושמעון וחגגו את ערב שמחת תורה ואת יום נישואיהם ה-36. סיון (23) הכינה להוריה מתנה מיוחדת עם 36 קוביות עץ עליהן הודפסו תמונות משפחתיות. "כבת הצעירה במשפחה סיון היתה מאוד מחוברת לענת", הוא מספר. "הקשר ביניהן היה מוחלט, הן עשו הכל ביחד".
לקראת חצות התפזרו כולם לבתיהם בציפיה לעוד יום שבת שמשי ונעים. בשש וחצי בבוקר השקט הופר והם התעוררו לאזעקות בלתי פוסקות אליהן התווספו מהר מאוד גם קולות ירי. אבל אפילו אז הם לא יכלו לנבא את גודל האסון שהמתין לפתחם.
"סיון היתה אמורה לצאת למשמרת שלה כמאבטחת באזור התעשייה בשדרות", נזכר אלקבץ. "התקשרנו אליה ושמחנו לשמוע שהיא עוד לא יצאה. בדיעבד אולי היה עדיף אם היתה יוצאת, אולי חייה היו ניצלים".
"אבא, יורים עלינו"
אחרי כשעה בממ"ד החלו לרוץ בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ דיווחים על חדירת מחבלים ועל מותו של אופיר ליבשטין, ראש המועצה האזורית שער הנגב וחבר קיבוץ כפר עזה. שמעון וענת שיפצרו את הדלת של הממ"ד באמצעות הכבלים של המחשב כדי למנוע מהמחבלים לפרוץ פנימה, והתכתבו עם הילדים שהיו סגורים בממ"דים בבתיהם.
גיא כתב להם כי הוא רואה עשרות מחבלים מחלון ביתו וכי העביר את אשתו והילדים לבית של השכן שנושא נשק. נועה שלחה להם הודעות מוקלטות והקלטות של הירי. סיון שהיתה בדירה עם נאור נראתה מודאגת וכתבה: "אבא, תבטיח לי שהכל בסדר אתכם. יורים עלינו לתוך הבית, נאור ואני מתחבאים מתחת למיטה".
בשעה 11:00 אבד הקשר עם סיון ונאור. שמעון וענת העבירו את השעות הארוכות עד החילוץ בחרדה גדולה לשלומם. בשעה שתיים לפנות בוקר הם חולצו מהבתים ופונו מהקיבוץ באמצעות חיילי צה"ל - אך עדיין ללא סימן חיים מסיון ונאור. "היינו צריכים לצאת מהבית, וכביכול אלו רגעים שמחים, אבל לא ידענו מה קורה עם סיון, אם היא חיה או מתה, וזה קלקל לנו הכל", נזכר אלקבץ. "ענת לא רצתה להתפנות בלעדיה אבל הקצינים התחננו בפנינו שנצא. שאלתי אותם מה קורה עם סיון אבל הם לא ידעו להשיב לי. אני לא מאחל לאף הורה להרגיש את מה שהרגשנו. הסתובבנו בכבישים משעה שתיים בלילה וחזרנו לקיבוץ בשעה שמונה בבוקר".
הלחימה בקיבוץ נמשכה אך אלקבץ לא הצליח להתרחק: "בני הבכור נדב הקים באזור חמ"ל כדי לחפש את סיון. בשעות הצהריים נודע לו שהוציאו שתי גופות מהדירה שלה. זה היה הסימן שהם ככל הנראה נרצחו אבל את ההודעה הרשמית קיבלנו רק ביום חמישי בשעה 12:00, חמישה ימים לאחר הטבח. היתה לנו תקווה גדולה שיקרה נס אבל גם חששנו מהנורא מכל".
סיון ונאור התאהבו לפני כשבע שנים כשהיו תלמידים במקיף ט' באשדוד. חבריהם סיפרו כי מאז הם לא נפרדו ונשארו יחד גם במותם. "הם היו ילדים ערכיים שמכבדים את הסובבים אותם", מספר אלקבץ. "אחרי שעזבנו את אשדוד נאור היה עושה כל הזמן את הדרך לקיבוץ כדי להיות איתה. הוא היה פה בן בית".
סיון שירתה כמדריכת כושר קרבי בחיל האוויר. היא התקבלה לתואר ראשון במדעי המחשב במכללת ספיר והיתה אמורה להתחיל בשנת הלימודים הנוכחית שפתיחתה נדחתה בינתיים בעקבות המלחמה. "סיון היתה ילדה טובה עם לב גדול ונשמה גדולה", מספר אלקבץ. "היא היתה הנסיכה של כל הילדים, האחייניות והאחיינים. היא סידרה הכל, חיברה מה שצריך, היתה מקלילה כל דבר ומרגיעה. היא אהבה את האחיינים שלה אהבת אמת ובילתה איתם כל הזמן".
"היינו עיוורים"
חודש וחצי חלפו מאז השבת השחורה בה נרצחו 61 מחברי הקיבוץ ו-18 נחטפו לעזה. הכעס של אלקבץ על הפקרת התושבים לידיו של הארגון הרצחני מבעבע ומבקש להתפרץ כמו לבה בוערת. "מפלצות של החמאס, צמאות דם, הגיעו באלפיהם, כבשו את הקיבוצים, כבשו בסיסי צה"ל אבל לא היה צבא, לא היתה מדינה ולא היה כוח מגן", הוא אומר.
"היו שם רק זעקות של עזרה ושאלה אחת שריחפה ללא מענה: 'איפה הצבא?'. הם שרפו, אנסו, ערפו ראשים וחיללו את נפשן וגופן של הנשים שלנו. עברנו שעות מסויטות במהלכן ידענו שהילדים שלנו נלחמים על חייהם כמה עשרות מטרים מאיתנו, ואין מי שיציל אותם. שמענו בהודעות קוליות את התחנונים לעזרה של חברים בקיבוץ עד שקולם נדם כי הם נרצחו".
מבחינתו כולם אשמים וכולם צריכים לשלם מחיר אישי כבד אחרי המלחמה. "היתה פה יהירות שאין כדוגמתה, שחצנות, אדישות והסתאבות שגרמו בסופו של דבר להרג ההמונים", הוא אומר. "הרבה מאוד אנשים שמובילים את המערכת הצבאית והמדינית יצטרכו להשפיל עיניים, לעשות מצעד של בושה וללכת הביתה. זה כולל את ראש הממשלה, חברי הממשלה, אנשי הצבא, אנשי השב"כ והמוסד.
"אף אחד לא יכול להגיד שידיו נקיות אחרי עצימת העיניים שהיתה פה, תרבות ההכלה המבישה והאימונים של מחבלי החמאס ליד גדר המערכת. אף מדינה מתוקנת בעולם לא מאפשרת לאויבים לעשות אימונים באש חיה סמוך לגדר ועוצמת עיניים בצורה כזאת. לזה כולם אחראים ללא יוצא מן הכלל".
יש לו ביקורת קשה גם על הקולגות שלו לשעבר בתקשורת. "אני מתבייש בהם", הוא מצהיר בנחרצות. "אני חושב שגם הכתבים הצבאיים והפרשנים יצטרכו לעשות חשבון נפש נוקב עם עצמם ולשאול איפה הם היו. הם לא התריעו ופשוט התמסרו לפינוקים של ימי העיון, של התדריכים, של השיחות הסגורות. היה פה עיוורון לנוכח קצינים ששמרו על מערכת יחסים מעוותת לכאורה עם העיתונאים. אתה לא יכול לבקר קצין בכיר שאתה אוכל איתו צהריים או כשיום לפני כן עשית איתו יום כיף. זה פשוט לא עובד".
קראו גם:
כאיש חדשות ותיק הוא מאוכזב גם מהתמימות שלו עצמו, מהרצון העז לעתיד טוב יותר עבור ילדיו ונכדיו שהפך לאמונה עיוורת. "כל כך האמנו בכוח וביכולת של הצבא אבל כולנו היינו עיוורים", אומר אלקבץ. "אני מאוכזב שהעם היהודי, ובפרט הבת שלי סיון והחבר שלה נאור, מצאו את עצמם בסיטואציה שהזכירה לנו את מאורעות תרפ"ט או את השואה".
"מתים מהלכים בשבילים"
השבוע היה עסוק אלקבץ בעיקר בחיפוש דיור זמני לשנה הקרובה. מאז הפינוי הם התארחו אצל הקרובים בבאר שבע אך הגיע הזמן למצוא מקום שייתן לבני המשפחה הרגשה של בית. לדבריו הם ראו עד כה דירות בפתח תקווה, גדרה, ראש העין, באר שבע ואשקלון.
חבריו בכפר עזה פונו לקיבוץ שפיים וככל הנראה ימשיכו לגור שם עד שיוכלו לחזור הביתה. אצל אלקבץ זאת לא אופציה: "העדפנו לא להגיע לקיבוץ שפיים, שם הייתי פוגש בשבילים חיים מתים מהלכים - אבא שהבת שלו חטופה או אמא שכל המשפחה שלה נרצחה. לא היינו עומדים בזה".
אתם תחזרו לכפר עזה?
"הרצון שלנו לחזור הביתה בתום המלחמה, אבל זה יקרה רק כשתהיה מציאות חדשה ולא יהיה יותר חמאס מעל פני האדמה. אנחנו רוצים לחזור לבית שלנו כי זה סוד התקומה של העם היהודי, לצמוח מחדש בתוך כל הכאב. אני מקווה שבעוד כשנה זה יקרה".
מה מנחם אותך בתוך האפלה הגדולה?
"אני מתנחם ומתרגש מהערבות ההדדית שיש במדינה, אלו דברים שלא היו פה לפני כן. היתה הקצנה מטורפת בחברה שנבעה מזה שהיה לנו יותר מדי טוב וניסינו למתוח את הגבול.
"קשה לי להאמין שהכאב ידעך ביום מן הימים, ואני חושב שאשא אותו איתי לנצח. איבדתי את הוריי בהפרש של עשרה ימים, איבדתי את אחי שנפטר ממחלה, אבל שום דבר לא מתקרב לאובדן של הילדה שלי סיון. אני מקווה עכשיו שכל החטופים יחזרו הביתה ושהחיבוק הזה של הביחד לא ייפסק לעולם".