בבוקר 16 ביוני, בשעה 09:00, נעצרו חייה של איריס אברהם (56) מקרית מוצקין. שלושה אנשים עמדו מול הדלת, נציגים מבתי הזיקוק חיפה, מקום עבודתו של בעלה דניאל (59), וביניהם אחד החברים הטובים שלו.
אולי יעניין אתכם:
“לא חשבתי שהם באו לבשר לי את הנורא מכל”, משחזרת איריס. “אבל הבנתי שמשהו קרה. הם אמרו שנפל טיל ושהוא לכוד. התחלתי לצעוק, נכנסתי להיסטריה. התקשרתי לבן הקטן, ניסיתי גם לגדול, ואז התחילו להיכנס הביתה עוד אנשים. ראש העיר, חברות, אח של דניאל. לאט לאט הבנתי שהגרוע מכל קרה”.
לדבריה, כשאמרו לה שהוא לכוד, עוד היה שביב של תקווה: “חשבתי אולי הוא רק פצוע קשה אבל חי. אבל אז הבנים אמרו 'בטח מחכים להודיע לנו באופן רשמי'. בשעה שבע בערב הגיעו שתי קצינות במדים ואמרו לי שזיהו אותו.
"הוא היה העולם שלי, החמצן שלי. לא תיארתי לעצמי שבגיל הזה אחיה בלעדיו. והוא בכלל לא היה אמור להיות באותה משמרת. ביקשו ממנו, והוא הסכים, כמו שתמיד עשה".
אבא של החיים
איריס ודניאל הכירו לפני 40 שנה, במסיבה של חבר משותף. “בתקופה שעוד עשו מסיבות בבתים”, היא מחייכת בעצב. מאז הם לא נפרדו. הם נישאו לפני 32 שנה ונולדו להם שני בנים, היום בני 25 ו-30, שניהם קצינים בקבע.
דניאל שירת כלוחם בגדוד 12 של גולני, ולאחר שחרורו הצטרף לעבודה בבתי הזיקוק חיפה. במקביל השלים לימודי הנדסאי מחשוב ובקרה, ובמשך 35 שנה עבד בחדר הבקרה של בז”ן. איריס עבדה במשרד רואי חשבון. השניים בנו את ביתם בקרית מוצקין, שם גידלו את ילדיהם.
“עבודה במשמרות דווקא התאימה לנו”, מספרת איריס. “הוא היה מאוד נוכח, עזר המון. אם הייתי צריכה לצאת מוקדם לעבודה, הוא היה משגיח על הילדים בבוקר. הוא היה אבא מדהים, מעורב, מלווה. שניהם היו קרייריסטים, והוא היה לוקח אותם לכל אימון, לתחרויות. הבן הקטן שיחק גם כדורסל, והוא תמיד היה שם, מכוון, מדריך. הבנים היו הגאווה שלו”.
“אנחנו אהבנו לטייל בארץ ובחו”ל. אהבנו לארח, לעשות ארוחות גדולות. דניאל היה בן אדם של אנשים ובשלן מדהים. מה שהוא היה עושה במטבח... לא רק טעים גם אסתטי, מטורף ביופי. הכל היה מוקפד. זה היה חלק מהכיף שלו, מהחיים שלנו”.
המשמרת האחרונה
מאז תחילת מלחמת 'חרבות ברזל', עבד דניאל שעות רבות בבתי הזיקוק. גם כשהחלה המערכה מול איראן, עם טילים כבדים ומדויקים, הוא לא הראה פחד. “הוא אמר שהוא במקום בטוח. גם הקפיד לצאת מוקדם, כדי שהאזעקות לא יתפסו אותו בדרך. הוא לא שידר לחץ”.
כשנפל הטיל הראשון על בז”ן, דניאל היה במשמרת. “דיברנו אחרי זה, הוא אמר לי, ‘את לא מבינה איזה בלאגן יש כאן’. אבל הוא לא שידר פחד. רק אמר: ‘אי אפשר להבין כמה זה נורא עד שלא רואים בעיניים’.
הוא חזר ממשמרת ואז התקשרו אליו וביקשו שיבוא גם בערב. שאל אותי מה אני אומרת. אמרתי לו, כמו תמיד: תעשה מה שטוב לך”.
דניאל יצא מהבית סביב 19:45. ב-20:30 נשמעה אזעקה. “דיברנו בטלפון, כמו שתמיד היינו עושים אחרי אזעקות”, משחזרת איריס. “שאל מה קורה, אמרתי שהכל בסדר. שאלתי אותו מה אצלם, אמר שיש מלא תקלות, ונדבר מאוחר יותר. וזהו. זו הייתה השיחה האחרונה שלנו”.
ב-04:20 לפנות בוקר נשמעה אזעקה נוספת. איריס ירדה לממ”ד, ולאחר מכן חזרה לישון, לא הרגישה טוב. כשהתעוררה, דניאל לא חזר. הרכב לא היה בחנייה. ניסתה להתקשר ללא מענה. ואז הדפיקה בדלת.
“מאוד רציתי לדעת מה בדיוק קרה. הוא היה בחדר הבקרה. הוא תמיד אמר שזה מקום מוגן, אבל אולי אמר לי דברים מרגיעים כדי שלא אפחד. אני עדיין לא בשלב של לשאול יותר מדי שאלות”.
את כועסת על מישהו?
“אני לא יודעת. אני עדיין שקועה עמוק בכאב. כועסת בעיקר שלקחו לי אותו. זה הכעס הכי גדול”.
שמעת עליו בשבעה דברים שלא ידעת?
“לא ממש. אבל היה מרגש לשמוע עד כמה האנשים אהבו אותו. כמה שהוא היה אותו אדם בבית, בעבודה, עם חברים. איש טוב, רגיש, צנוע, מחייך. בן אדם של משפחה. האובדן הוא לא רק שלנו, הוא של כל המעגלים סביבו”.
