תם עידן: אחרי 30 שנה פורש המנהל המיתולוגי של תיכון מטרווסט, אמנון בר נתן: דמו של בית הספר זורם בדמי".
בדברי הפרידה שלו לתלמידי התיכון השבוע הוא אמר: "השבוע סיימתי פרק של 30 שנה בתיכון מטרווסט, מתוכן 14 שנים כמנהל בית הספר, והתעורר בי הרצון לשתף אתכם בחלקים נבחרים מדבריי בטקס הסיום של תלמידי י"ב. דמו של בית הספר בדמי זורם.
אלה הדברים: "נוכחים כאן מורים נפלאים, אוהבי ספר ואדם, רבי חובלים היודעים לנווט היטב בתוך סערת גיל ההתבגרות, המבקשת תמיד להתגרות באסור ולאתגר את מרחב המותר. המורים גיבורי התרבות שלי הם כאלה, שאינם בוחנים מדי יום את הרייטינג היומי שלהם ולא מנסים לחרוך את הרשת ביצירת תוכן ויראלי שיטחי; הם עובדים בשדה החינוך יום יום וקוצרים את שכרם ברכישת הערכתם ואהבתם של התלמידים כלפיהם. ההתקדמות המדעית והטכנולוגית מחייבת במקביל התקדמות מוסרית בטרם יציר כפיו המלאכותי של האדם יאבד כול צלם אנוש; לשם כך אנו זקוקים למחנכים טובים, שידעו להטמיע את עולם הערכים שיגדיר אותנו כשייכים לחברת בני האדם. המאבק על שכרם ומעמדם החברתי של המורים הוא מאבק על דמותה של החברה הישראלית, זהו מאבק שכואב לכולנו; פתרונו היום יביא בשורה גדולה מחר.
"ילדים שלי, קיימת לכם הזכות שצריכה להיכנס אל תוך סל הזכויות הטבעיות והיא "הזכות להיות אני": מי אני רוצה באמת להיות, ולא מי החברה ואפילו ההורים שלי רוצים שאהיה. זה ידרוש מכם אומץ להבין שלשחות עם הזרם זאת לא חוכמה, וכי בעולם תחרותי נכון הרבה יותר להיות ייחודי ולא בהכרח תחרותי. "תהיה אתה כי כול השאר תפוסים", כבר אמר אוסקר ווילד.
"החברה הישראלית עוברת טלטלה עזה. מכול עבר אני שומע אנשים המכריזים עד כמה הם אוהבים את המדינה שלנו (גם אני), רק שנדמה כי כול אחד אוהב אותה ולו בלבד שתתאים למידותיו. אבל זו מדינה שמידות רבות לה, ערכיה מגוונים ולעיתים סותרים, ואנשיה מרכיבים פסיפס אנושי יוצא דופן ומרגש שעדיין מנסה לעצב את זהותו. אולי בכלל הגיע הזמן לשאול פעם אחת את המדינה: מה את אוהבת? ואולי שטופת דמע וקסם תגיד כי היא אוהבת את כול מי שנשא תפילה אליה מכול גלויות תבל, וחלם לבנות כאן בית חדש שעליו היא מבקשת מכולנו לשמור. זו ארץ שאנחנו בחרנו בה ולא היא בנו, זכותה גם להחליט! והיא מספרת לנו איך פתאום קם עם ומתחיל ללכת ומתגבש אט אט משבטים לאומה אחת. בימים אלו אני חושש שמא מתחיל תהליך הפוך ומסוכן, שבו שבת האחים גם יחד לא יהיה מה טוב כפי שהיה.
"כבר נאמר, שלפעמים אדם נשאר נאמן למטרה רק משום שהיריב לא מפסיק להיות אטום. אז אולי הגיעה העת לפתוח את האוזן ואת הלב גם יחד ולהקשיב. את מה שכבר מפלג הבנו, אבל את המחבר קצת הפסקנו לחפש. וזה אסור שיהיה.
יש בי תחושה, שיבוא יום ונתעורר לפתע כולנו ונאמר שהגזמנו; הלכנו רחוק מידי בסגנון, בעוצמת הכעס והשנאה, ובעיקר כי חשבנו שניתן באמצעות שיח אלים לחולל שינוי. שיח כזה יכול להתקיים רק בשולחנות עגולים בו כולם שווים. מלחמת אחים? לא! כבר היינו בסרט הזה ולא היה משהו.
במשפחה שלי יש אח הומוסקסואל ולו שתי בנות מקסימות, בן שחזר בתשובה לאחר השירות בצה"ל, בת שגרה בתל אביב ובוחרת לצאת להפגנות במוצ"ש, ימין ושמאל, דתיים וחילונים, אשכנזים וספרדים, וכולם אוהבים את הארץ ולא מוכנים לוותר עליה, והיא לא עליהם.
"בשולחן השבת נשמע הניגון "בואכם לשלום מלאכי השלום מלאכי עליון/ ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך", והוא המרטיט את הנשמה היהודית, כמו מבקש להדק את החוליות המחברות אותנו לעם. גם אם הטלוויזיה דוממת או משמיעה קול, גם אם פלטת השבת עובדת או האש בכיריים דולקת - ישנם רגעים קסומים של שלוות נפש, שמזכירים את השורשים והניגונים שלנו, ובה בעת מאפשרים לצמוח לאן שבא לנו, להיכן שאנו אוהבים.
"יהודה עמיחי כתב כי במקום בו אנו צודקים לא יצמחו פרחים באביב. אז בא לי לראות את פריחת האביב כאן כול עונה, ולא אכפת לי לא להיות תמיד צודק.
"תזכרו ילדים יקרים שאבא ואמא תמיד ניסו להעניק לכם עולם חדש וטוב, והם אוהבים אתכם בעוצמות שתחושו רק כשתהיו הורים בעצמכם. לא לשכוח לחבק אותם לעיתים, להתקשר ולשאול מה קורה, ולדעת לסלוח ולבקש סליחה. אני מודה שיש כמה סליחות שלא הספקתי לבקש מאמא ואבא שלי, ועל כול אחת מהן אני מצטער היום.
"ולבסוף אהוביי, אבקש שבעתיד - כשתמלאו תפקידי מפתח בחברה הישראלית – אנא, נהגו בכבוד! כרופאים הקפידו לראות את האדם לפני שאתם רואים את החולה; כעורכי דין הילחמו באלה השופכים את דמו של אדם בטרם הוכרע דינו; כאנשי טכנולוגיה גבוהה דעו להסתכל גם למטה; כאנשי ציבור הקפידו שפיכם וליבכם יהיו שווים; כאנשי חינוך הקפידו שליבכם יהיה פתוח; בשוק החופשי השכילו לדעת, שהשוק הוא שוק והאדם הוא החופשי. נהגו על פי צו הלב, כי אדם לאדם - אדם! שימרו על העולם, ילדים, כי אנחנו לא תמיד מצליחים. תהיו הפנים היפות של ארץ ישראל, אתם ראויים לכך.
"זכות אדירה נפלה בחלקי ללמד, לחנך ולהנהיג את אחד מהתיכונים הטובים בארץ, שהיה לנשמת אפי ב-30 השנים האחרונות, דמו בדמי זורם. אלפי התלמידים שגידלתי - כמחנך, מורה, רכז שכבה, סגן מנהל ומנהל - הפכו אותי לאדם עשיר יותר בהבנת נסתרות הלב והנפש, ובעיקר עשו אותי אדם טוב ושלם יותר.
קראו גם:
"אלפי רגעי חסד שהיו מנת חלקי טענו אותי באהבה, ואפשרו לי להבין את משמעות הכרת הטוב אותו הענקתי ובו זכיתי. תחושתי היא, שהצלחתי להטמיע בתיכון מורשת עמוקה אשר רואה את האדם במרכז. אני עוזב את מטרו, אבל מטרו לעולם לא יעזוב אותי. זה המקום שבו יכולתי לממש את אהבתי לחינוך, שלו נועדתי.
"תודה לבני משפחתי אהובי נפשי ילדיי, ולאמא ואבא שלי האהובים זיכרונם לברכה, שנטעו בי את ההבנה כי חשוב הרבה יותר כוח האהבה מאשר האהבה לכוח. ליוויתי אתכם בפעילויות רבות, והיה לי העונג להיות חלק מכם, תלמידיי האהובים. יותר מאשר נתתי אני לכם, הענקתם אתם לי. בעבור כול אלה אני מודה לכם".
