משה שבתאי לא שוכח את הרגע שהלך הצידה לבכות, לאחר שהודיע לזוג מבוגרים על מות בנם. עידית מזור מספרת על בני הזוג שסיפרו כמה קשה היה להם להביא את הילד לעולם, והנה הוא איננו . גיא עפארי מספר על הקושי להודיע למשפחה של חטוף שהתברר כי הוא נרצח בשבי החמאס. ומיכל גור לא שוכחת את השקט במעלית, לפני הדפיקה בדלת שתשנה למשפחה את החיים. ארבעה עובדים סוציאלים מעיריית רעננה, שכבר 84 ימים הם ב"צו 8", משתפים מה עובר עליהם, מה הם לא ישכחו לעולם ומה הם ייקחו איתם הלאה
"המבט הראשון של ההורים"
עידית מזור (52), עובדת סוציאלית עם ותק של 29 שנה, רכזת צוות חוק הנוער באגף לשירותים חברתיים בעירייה
"הרגע הראשון היה מפחיד מאוד, משתק. נצמדתי למסכים, לדיווחים. חשבתי על כמות הכאב שאנשים עומדים לחוות, על החיים שלהם שעומדים להשתנות. העובדה שאנו כעובדים סוציאליים חיוניים ועובדים גם במלחמה, עזרה לי להתארגן מחדש. ידעתי שיהיו הודעות מרות וברור היה לי שאקח בכך חלק. בשבת של ה־7.10 בעלי הודיע לי שהוא מתנדב למילואים. בבית עברנו תקופה אינטנסיבית מאוד. לצד זאת, הילדים שלנו יודעים ששנינו הרגשנו משמעותיים ותורמים באותה עת. יש לזה ערך".
● הרגע הקשה ביותר: "המבט הראשון של ההורים, של המשפחות, כשאנו עומדים עם נציג של הצבא או המשטרה בפתח הדלת, ובני המשפחה מבינים מדוע אנחנו שם. לראות את המבט התמים של האחים הצעירים של החטוף או הנרצח. אחת המשפחות סיפרה כמה חיכו ללידת הילד שלהם, שלא איתם כעת. כמה התאמצו להביא אותו לעולם, ועכשיו הוא לא יחזור".
● החיזוק והעזרה: "באופן אישי, חזרתי עצובה מאוד. רציתי להיות לבד לרגע. לא לעשות משהו מיוחד בבית. חשבתי על המשפחות שהרגע הייתי בביתן. האגף בעירייה דאג לאפשרות לעיבוד רגשי עבור מי שהודיע, לנו העובדים הסוציאליים, ונעזרתי בזה. העובדה שיצאנו בזוגות, שני עובדים סוציאלים, ולא היינו לבד, חיזקה אותי. וגם תחושות השליחות והייעוד שהציפה אותי בלהיות שם ברגע הקשה, בנוכחות שקטה, צנועה ומדויקת למשפחות".
● העמידה בעומס הרגשי והפיזי: "אני מורגלת שתמיד עמוס בעבודה שלי. כאן נוסף העומס הרגשי בתחום השכול.
"תמיד אני אומרת שאין על העבודה ברווחה, בשירות הציבורי. העבודה הכי מחוברת לאנשים על כל גווניהם. אנחנו פוגשים הכל, ובתקופה הזו השכול הוא חלק מהחברה וחובתנו להישאר מחוברים ותומכים גם בתחום הקשה הזה".
"החטוף שנרצח בשבי"
גיא עפארי (51) עובד סוציאלי בהכשרתו, משמש בשלוש השנים האחרונות מנהל האגף לשירותים חברתיים בעיר
"הדבר הראשון שעשיתי, באותה השבת הארורה, כשהבנתי את תמונת המצב העגומה, וכי אנו במצב מלחמה, דיברתי עם אשתי והכנתי אותה לכך שהזמינות שלי עבורה ועבור הילדים תצטמצם בימים הקרובים. מיד לאחר מכן התחלתי להתקשר לצוותים שלי, ראשית, לבדוק את שלומם האישי, ובאותה הנשימה, להכין אותם מנטאלית לצפוי לנו מתוקף תפקידנו. מה שהבהיר לי שלפנינו אירוע קשה מקצועית הוא שכבר באותה השבת אחר הצהריים התקשרו אליי מהמשטרה וביקשו שנעזור להם לבשר למשפחה של לוחם ימ"מ שנהרג באותו הבוקר, על נפילתו.
"בנוסף לתפקידי בשגרה כמנהל אגף הרווחה, הפכתי בן יום למנהל מכלול אוכלוסייה, תפקיד שמשמעותו הוא טיפול במשפחות שיקיריהם נפלו בקרבות, נרצחו או נעדרו, ובמקביל, פתיחת מרכז חוסן לטובת התושבים בעיר, בנוסף למתן סיוע ל־1,000 המפונים שהגיעו אלינו לרעננה".
● הרגע הקשה ביותר: "כשנודע לי שבנה של משפחה שליוויתי, שהיה חטוף בעזה, נרצח בשבי. הקושי הגדול ביותר היה טווח הזמן בין הרגע שבו גיליתי על הרצחו ועד הרגע שיכולנו להודיע למשפחה. ברמה האישית מדובר היה במשקולת שנשאתי על כתפיי, ומעצם העובדה שהגיע אליי מידע קשה ונבצר היה ממני לשתפו עם איש. ברגעים אלו הרגשתי שיושבת לי אבן ריחיים על הנשמה".
● ההתמודדות עם העומס: "אני בעיקר מדבר ומלטף את הכלב שלי. סוג של תרפיה דרך בעלי חיים, הוא נותן לי נחמה".
● החוזק הנפשי: "מה שמחזק אותי היא ההבנה שיש לי אחריות על הכתפיים לשלומם של אנשים אחרים, זאת מלחמת אין ברירה. זה וכל אותן הנגיעות האישיות הקטנות, עם המשפחה, החברים והעובדים באגף. כל זה מחזק אותי ונותן לי כוחות להמשיך".
"השקט שלפני הבשורה המרה"
מיכל גור (42) מדריכה וראש צוות מזה חמש שנים באגף לשירותים חברתיים בעירייה
"אחרי ההלם הראשוני שכולנו חווינו, והדאגה גם לבני ביתי, נערכנו יחד, הצוות המוביל את האגף, לתרחישים אפשריים. ערכנו מיפוי של כוח האדם העומד לרשותנו, שגם הוא היה בחוסר מלכתחילה. די מהר הבנו שמשימת השעה תהיה בשורות מרות למשפחות של נרצחים. באופן שוטף יש לנו צוות מצומצם שעבר הכשרה ייעודית לנושא, אבל היה ברור כי יש לגייס למשימה עוד עובדים, אני התנדבתי לצורך כך. ערכו לנו הכשרה קצרה, נעזרתי בקולגות שמנוסים בדבר וחיכינו. חיכינו לכל בדל מידע. ההמתנה ללא נודע היתה קשה מאוד".
● הרגע הקשה ביותר: "אני זוכרת רגע אחד במיוחד, שהצוות של פיקוד העורף, עובדת סוציאלית נוספת ואני חיכינו למעלית שתיקח אותנו למשפחה שתיכף נבשר לה את הנורא מכל. עמדנו ליד המעליות בשקט, בדממה מנסים להתכוונן ולהתכונן, וברקע היתה מוזיקת מעליות. כזה קונטרסט לחוויה הקשה שהולכת להגיע, זה היה רגע ממש מטלטל.
"אין ספק שמדובר באחד הדברים הקשים ביותר שעשיתי בחיי המקצועיים, אם לא הכי קשים, וזה ילווה אותי בהמשך, אני בטוחה. מה שבכל זאת קצת מנחם זה העובדה שהיינו שם באופן רגיש, מקצועי ואנושי בשביל האחר, ברגע הכי קשה בחייו".
● העמידה בעומס: "יש קושי גם בעבודה השוטפת שלא נפסקת לרגע, והצורך לתמרן בין המשימות השונות, לבין הצרכים גם של הבית".
● החוזק הנפשי: "המשפחה והחברים מעניקים לי כוח, אני מנסה למצוא רגעים קטנים ולהיטען וגם לזכור מה באמת חשוב ולהתמקד בו, וגם העובדה שאני לא לבד בסיפור הזה. נשות ואנשי המקצוע שלצדי, שעושות ועושים עבודה מקצועית ומדהימה בשגרה ובמלחמה, במסירות אין קץ ומכל הלב".
קראו גם:
"בכינו ביחד"
משה שבתאי (60) ראש צוות לרווחת האוכלוסייה המבוגרת, האגף לשירותים חברתיים בעירייה, על הרגע בו בישר לזוג מבוגר בעיר, שבנם נפל
"ההבנה שמדובר באירוע חריג ויוצא דופן בעוצמתו חלחלה אצלי במהלך השבת ב-7.10. כבר באותו היום הוזעקתי עם חברה נוספת לעבודה, לבשר בשורה מרה לזוג אזרחים ותיקים על נפילת בנם. במלחמה אני ממשיך בתפקידי כראש צוות האוכלוסייה המבוגרת ובמקביל הייתי שותף לתהליך של הבשורות המרות על אנשים שנרצחו ונהרגו ולהענקת תמיכה מיד לאחר קבלת הבשורה".
● הרגע הקשה ביותר: "הבשורה הראשונה במלחמה הייתה קשה וכואבת מאד, מאחר ומדובר בזוג מבוגרים, להם בישרנו על אובדן בנם. לאנשים בקהל יעד זה יש על פי רוב בעיות בריאות והם פגיעים יותר, מה שיצר עבורנו תחושת אחריות גדולה ודאגה לשלומם. לא אשכח את התגובה של האב, שהייתה חריפה, ובני משפחתו, אליהם התלווינו, תמכו על ידי מגע פיזי בהורים, חיבקו וממש עטפו אותם.
"אנחנו היינו שם במבט, בתמיכה ללא מילים, וכן בכל הצעת עזרה להם ולבני המשפחה, ובעיקר היינו שם עבורם. בשלב מסוים פרשנו גם אנחנו לפינה ובכינו יחד. נשארנו במקום ולא עזבנו עד שווידאנו שיהיה מי שיתמוך במשפחה לאחר לכתנו".
● החוזק הנפשי: "לא משנה כמה בשורות מרות בישרתי, החיים לא מחשלים, ותמיד קדמו להן תחושות של דופק מואץ, פחד, מתח ודריכות. לנוכח המעמד הקשה, אנו תמיד, כעובדים סוציאליים, מבצעים אותו בזוגות, כמי שבעצמם זקוקים לתמיכה. מבחינת המשפחה אתה 'מביא הבשורה' הרעה שמשנה חיים מקצה לקצה, אבל מבחינתי זו שליחות של ממש להיות עם המשפחה בשעתה הקשה ביותר".
● העמידה בעומס הרגשי: "מה שמחזק אותי בעיקר זה צוות העובדות המסור והמקצועי ומנהל האגף שעושים הכל לתמוך, וכן מנגנון יעיל ושיטתי של דיבוב debriefing, בהנחיית העובדת הסוציאלית אלה פלטנר אליה הגענו. איווררנו ופירקנו את הרגשות והמחשבות שלנו".
