סמ"ר אורי ג'רבי מהרצליה, לוחם בסיירת גבעתי, נפטר מפצעיו לאחר שנפצע ב-17.01.2024 בקרב בדרום רצועת עזה, בן 20 בנופלו. משפחתו תרמה את איבריו וכך ניצלו חייהם של פעוט בן חצי שנה וילדה בת שש. כעת המשפחה ממשיכה בהנצחת מורשתו בפרויקט מרגש שמעניק ארוחות למשפחות נזקקות: "בזכותו עוד ילד אוכל ארוחה חמה עם חיוך על הפנים. ואני יודעת, אני יודעת שגם אורי שלי מחייך ושמח למעלה".
בפוסטים מרגשים כותבת אמו של אורי ז"ל, נעמי מור, מדוע הם החליטו על הקמת הפרויקט: "איך בא לי שאורי ייכנס בדלת, יתן לי חיבוק דוב ויגיד: ״נראה לך? שאני אלך לך?? פחח" ויזרוק לי את החיוך-קסם שלו עם חיבוק חזק וגברי כמו שתמיד היה לו. שמישהו יגיד לי שעבדו עליי. שלא באמת איבדנו את הבן היחיד שלנו, שזה לא נכון שיותר הוא לא יחזור ולא אזכה לראות את אורי שלי אף פעם.
"תמיד אורי היה אומר לי: ״אמא, אל תדאגי, אני ספורטאי, אני חזק, אני צלף מעולה. אני אהיה בסדר". וכששאלו אותו מה יעשה אם יזרקו רימון, הוא היה אומר: ״אני אהיה הראשון לקפוץ עליו כדי להציל את החברים שלי".
וככה בדיוק היה. אורי שלי היה שם במשימה סודית כדי להציל את החברים שלו ואת כל עם ישראל. צלף מעולה וחד, בן מדהים, חבר ואדם מלא נתינה ואהבה. אז בבקשה, שמישהו יעיר אותי מהסיוט הזה שאני חיה איתו מאז שאורי נפל. שיגיד לי שכל זה הייתה מתיחה אחת גדולה. שאורי שלי עדיין פה. שהוא לא באמת הלך ולא יחזור.
"אבל במקום זה, כל בוקר אני קמה לגעגוע הצורב הזה, ולתמונות של הילדים שאורי שלי הציל בלכתו, כשתרמנו את אונת הכבד והכליה שלו. אני קמה כל בוקר ומנסה למצוא נחמה ודרך להמשיך את האור של אורי שלי.
"בגלל זה הקמנו את פרויקט ׳האור של אורי׳, שמחלק מנות חמות לקשישים בודדים, אלמנות ויתומים מדי יום. בסוף יום, כשעצב יורד ואני מבינה שעבר עליי ועל כולנו עוד יום בלי אורי שלי, אני יודעת שברגעים אלה האור שלו נכנס לבתים חשוכים ומאיר אותם, ובזכותו עוד ילד אוכל ארוחה חמה עם חיוך על הפנים. ואני יודעת, אני יודעת שגם אורי שלי מחייך ושמח למעלה".
כאמור, בכשבוע לאחר מותו של אורי ז"ל משפחתו הסכימה לתרום את איבריו. נעמי: "העיניים של הרופאים לא עוזבות אותי. הן היו שחורות פשוט, מושפלות. הבנתי שזהו, אין יותר מה לעשות וזה מוות מוחי. החלטנו לתרום את אונת הכבד והכליה של אורי שלנו. הכבד הציל תינוק בן כמה חודשים והכליה ילד בן 6.
כמה שזה קשה לתת חלק מהילד שלך הרגשתי שזה תואם את מה שאורי שלנו היה: ילד של נתינה, כל היום מסתכל סביבו להבין למי חסר, למי לא טוב. היה לו רצון פנימי כל הזמן שלכולם סביבו יהיה טוב.
רציתי לסרב לו שלא ילך לקרבי. הוא הבן היחיד שלנו, חוץ מאחות אחת שנולדה אחריו. חיכינו לו כ"כ הרבה שנים. אבל הרגשתי שזה גדול עליו, הוא כל החיים חלם להיות צלף, לא יכולתי לקחת ממנו את זה. אמרו לי רק שנפצע אנוש בפעולה סודית בעזה, יותר לא פרטו הרבה.
קראו גם:
"כל בוקר אני מנסה לעכל שהוא יותר לא יחזור, אני מספרת לעצמי שהוא תיכף יכנס בדלת בחיוך הענק שלו, ויתן חיבוק כזה כמו שאורי הגבוה והחסון היה נותן. אחרי שנפטר ניסינו לחשוב מה יכול להמשיך את האור של אורי שלנו, והרגשנו יחד עם בית חבד הרצליה להקים את מיזם 'האור של אורי' שמחלק מידי יום מאות מנות חמות למשפחות שזקוקות לזה.
"נחמה זו מילה גדולה, גדולה מידי. כי אין באמת משהו שיכול לנחם אותך על זה שאיבדת ילד שחיכית לו כ"כ הרבה שנים, בן בכור. האור בחיים שלך. אבל משהו בידיעה שמידי ערב, כשהעצב עולה שוב, באותם רגעים משפחות נזקקות מקבלות ארוחה חמה והאור של אורי נכנס אליהם הביתה. זה נותן כח. אני מזמינה אתכם להצטרף ולאמץ משפחה נזקקת שתקבל ארוחה חמה מידי יום, לזכרו של אורי שלנו. גיבור ישראל. מגיע לאורי שלנו את זה".
