הלב נשבר לרסיסים: הפעילה החברתית והקהילתית מהוד השרון, שהייתה אהובה על רבים, נפטרה בגיל 27 לאחר התמודדות עם מחלה קשה בשנים האחרונות.
ליאור התנדבה בפעילות קהילתית וחברתית עוד בהיותה נערה. היא היוותה מנטורית לרבים גם בשירותה הצבאי כקצינה, ולאחר השחרור. "כל מי שבא איתה במגע", אומירים חבריה נשבה בקסם שהיא הותירה, דמות עוצמתית".
קראו גם:
"ליאור הייתה אופטימית עד הרגע האחרון,", אומרים בני משפחתה, "אבל על כל מקרה שיהיה, היא השאירה הספד שהוא למעשה שיר הלל לחיים עצמם".
אנו מביאים לפניכם חלק מההספד שהינו צוואתה האחרונה של ליאור: "אני רואה בדמיוני אתכם שעומדים פה היום, עצובים ובוכים. חושבים כמה החיים קשים, טראגיים, לא הוגנים, לא הגיוניים. אני כותבת כדי להזכיר לכם עד כמה הם מדהימים.
"אני יודעת שזה מוזר שזה בא דווקא ממני. זה בגלל שאתם לא מתורגלים בזה, ואילו אני, שבמשך תקופה כל כך ארוכה החיים רק דחקו בי ולחצו אותי, לא הייתי שורדת דקה אם לא הייתי מזכירה לעצמי שוב ושוב, שלמרות הכל, יש בחיים האלו המון יופי. אחרת לשם מה להילחם?
"גם בבורות הכי שחורים, הכי בודדים, הכי אפלים ששהיתי בהם- תמיד השתדלתי לראות את האור. אני לא יודעת ולהשוות בין האם החיים יותר יפים או קשים.לאורך המחלה השתדלתי לבחור בחיים כל יום מחדש, ונלחמתי כל פעם בכל כוחי כדי לזכות בהם בסופו של דבר. לאורך כל המסע שיננתי לעצמי עד כמה החיים האלה מדהימים, כמה מה שמחכה לי שם בחוץ שווה הכל.
"ומצד שני, אי אפשר להתעלם מהעובדה שאלה גם אותם חיים שעכשיו אני כל כך סובלת בהם. אותם חיים שחליתי בהם. שמכאיבים לי ומאמללים אותי שוב ושוב ושוב. ולא יכולתי שלא להחזיק בשני הקצוות האלו. של היופי והכיעור האושר עם סבל. בלי באמת שליטה על מה שקורה לי בהם. יש משהו מרפא בהבנה הזו. משחרר.
"אני עוזבת את החיים עם תחושת החמצה. כן, עוד לא הספקתי לעשות הרבה דברים, להגשים הרבה חלומות, למעשה אני מרגישה שהסרטן תפס אותי בשיא חיי. ושוב הגם וגם. כי בראייה לאחור יש גם תחושת סיפוק אדירה. האנשים שהיו בחיי, החוויות, הקשרים המיוחדים והעמוקים שרכשתי. כל אלו תופסים פתאום משמעות אדירה בחיי.
"אני מודה למשפחתי האהובה- שהזכירה לי כל פעם מחדש, על מה אני נלחמת. אני מצטערת שזה לא צלח בסוף, אבל אני מרגישה שניסינו הכל. ניסינו יותר מהכל. אני אוהבת אתכם, וזה מספק לי אושר אדיר לדעת שלמרות שאני עוזבת את החיים האלו, זכיתי להיות חלק מכם. לאהוב אתכם.
"ואני מודה לכל חברותיי וחבריי, וכל מי שהיה קרוב אלי בתקופה האחרונה, כל אחד מכם שהכניס ולו מעט אור לחיי, בתקופה כל כך חשוכה זה היה המון עבורי. ואני מוקירה תודה על שהייתי מוקפת באנשים כל כך טובים. כל כך אהובים. אין לכם מושג עד כמה אני אוהבת ומעריכה אתכם.
"אני לא מתחרטת על המסלול שבחרתי לעצמי. זכיתי לאכול ולטעום מגוון כפיות שונות שהחיים כן העניקו לי. זכיתי להתפתח ולגדול כמו שלא יכולתי לתאר לעצמי, זכיתי להכיר אנשים מדהימים שנכנסו לליבי, הכרתי אהבה גדולה.
"המוות שמתדפק על דלתך, יש לו נטייה אכזרית לגרום לך להבין מה חשוב באמת. לראות את החיים מזוית אחרת לגמרי. להבדיל בין עיקר לתפל. העצוב שבהרבה מקרים כמו אצלי, זה קורה מאוחר מידי.
"הלוואי שהייתי מחלימה. הלוואי שהייתי מצליחה להרחיק את המוות מדלתי עוד לפני שתפס אותי. וזו האכזריות הגדולה במוות, הנוכחות שלו מעוררת בך פתאום רעב כבד לחיים, תאווה אמיתית לחזור ולעוף ולאהוב ולטרוף ולהגשים.
אבל הוא גם מאיים ואכזר. ראיתי את המוות - הוא כבר הגיע. ראיתי אותו פולש לביתי, עד שחדר לחדרי, ולא יכולתי יותר שלא להסתכל בעיניו.
"אמנם יש תחושת החמצה על כל מה שלא הספקתי - למות כל כך צעירה ... נגד רצוני התקבלתי למועדון 27 , (והיי. למה? אני לא איימי ויינהאוס), אבל במבט לאחור על חיי, אני לא יכולה שלא להרגיש תחושת סיפוק אדירה. זכיתי לאהוב. באמת. זכיתי בכל כך הרבה קשרים אוהבים, מיוחדים, אמיתיים עמוקים. כל כך הרבה אנשים שהכרתי לאורך הדרך ופשוט נכנסו לליבי. זכיתי להיות חברה עבור אחרים. ועדיין ---– שלא תחשבו לרגע שההבנה הזו מקילה עלי את הפרידה מכם".