סמל נתנאל יאנג (20), לוחם בגדוד 19 של חטיבת גולני נפל ב-7 באוקטובר בקרב מול מחבלי חמאס סמוך לקיבוץ זיקים.
"נתנאל היה הבן הצעיר שלנו, הקטן מתוך חמישה ילדים", מספרת האם שונטל. "הוא ידע מגיל עשר שהוא רוצה להיות חייל קרבי. בעוד שבלימודים בבית הספר היהודי באנגליה הוא לא מצא את עצמו, בצבא הוא פרח. עוד לפני הגיוס הוא השקיע הכול, נפשית ופיזית. הוא התחיל להתאמן לזה שנה לפני שעשה עלייה. הוא ביקש להיות קרבי והתקבל לגולני. כשזה קרה לא היה מאושר ממנו. זה ממש נתן לו ביטחון ותחושת שייכות".
שונטל מספרת כי מאותו הרגע בנה לא הפסיק לדבר על כך שכל המשפחה תעשה עלייה ואפילו פעל בנושא. חיפש דירות ודאג שהם יצרו קשר עם הסוכנות היהודית.
קראו גם:
"הוא אהב את ישראל ואני חושבת שמה שנתן לו מוטיבציה לעשות עלייה לבד, הייתה העובדה שהוא גדל בבית עם זיקה ליהדות ואהבה למדינה למרות שלא גרנו פה", מספרת האם שיחד עם בעלה ניקי נחשבים לדמויות פעילות בקהילה היהודית בלונדון. את הבשורה הקשה הם קיבלו בביתם באנגליה ומיד עלו על מטוס לישראל. "זה גם הרגע שהבנו שאנחנו הולכים על זה ולא מחכים. דווקא ברגע הזה של הכאב הלא נתפס הזה".
לשבעה, שהתקיימה בבית של הבן אליוט בירושלים, הגיעו אלפי מנחמים. לאחריה חזרה המשפחה לאנגליה לארוז ולפני חודשיים ב-28.11, עלו ההורים ניקי ושונטל והבת הקטנה מרים לישראל בסיוע הסוכנות היהודית. הם החלו פרק חדש בחיים במדינה שהבן נתנאל אהב והשתקעו בנתניה.
"אני מודה שההחלטה לעשות עלייה לישראל החלה לקנן בלבי כבר בזמן שנתנאל שלי ארז את התיק והודיע למשפחה שהוא עולה לישראל ועתיד להתגייס לצבא", מספרת שונטל. "אני חושבת שהבנתי כבר אז שזה יקרה רק לא ידעתי מתי. לצערי, המוות שלו זירז את זה וגם העובדה שהוא כל הזמן התעסק בזה. חיפש לנו דירות. וידא שמילאנו את הטפסים. תמיד היה סביב זה. ועכשיו אנחנו פה. מילאנו את הצוואה שלו. את החלום שלו. גם האחים שלו דניאל ואליוט פה. אחד גר בירושלים והשני בבת ים ואנחנו בנתניה".
אהוב על כולם
נתנאל שהה בישראל כחייל בודד ונקבר בירושלים בהר הרצל, אבל תמיד הוא היה מוקף חברים. "נתנאל היה ילד של אור. הוא היה מוכשר ותמיד עזר לכולם", מספרת שונטל. "הוא היה אהוב על כולם. עד עכשיו יוצרים איתי קשר אנשים שהוא הכיר. מספרים לנו כמה הוא היה מדהים".
למה הוא בחר לגור בתל אביב?
"בגלל אחותו גבי שעשתה עלייה לפניו. כשהוא הגיע לישראל הוא גר בתל אביב קרוב אליה ואפילו התחיל לעבוד כדי. ג'יי במקומות מוכרים בעיר וגם עבד על מוזיקה, ממש הפיק שירים ואפילו היה לו כינוי 'די. ג'יי הני'. אחרי שהוא נפל החברים שלו מתעשיית המוזיקה יצרו איתנו קשר. סיפרו לנו איזה מוכשר ומדהים הבן שלנו היה. וזה עוזר לנו. זה מדהים לגלות כל פעם מחדש בכמה אנשים הוא נגע. כמה הכירו אותו. כמה הוא היה שם בשביל אחרים. גם בשביל המשפחה. הוא תמיד התעניין ודאג וגם תמיד בא לבקר את הילדים של גבי ואליוט. הוא פשוט אהב אותם מאוד ולא משנה כמה הוא היה עסוק או עייף, הוא תמיד בא לבקר ולשחק איתם. הוא היה ילד עם נשמה שנלחם למען המדינה שהוא אהב. כאן הוא נפל וכאן אנחנו צריכים להיות".
"קשה לי לדבר עליו בזמן עבר", מוסיפה האם בכאב ומגלה כי ביום האסון הטלפון שלה היה סגור בגלל שהיא שומרת שבת ולכן היא פספסה את השיחה איתו. "הוא כן דיבר עם אחותו באותו היום ואיתנו בשישי. זו היתה שיחה ממש קצרה. אמרנו שנדבר במוצאי שבת אבל זה כבר לא קרה. אף אחד לא ציפה שזו תהיה השיחה האחרונה שלנו איתו. מזל שחודשיים לפני כן הוא לקח רגילה ובא לבקר אותנו באנגליה. עשינו חופשה משפחתית ביחד. זו היתה הפעם האחרונה שראינו אותו. לצערי הוא לא פה לראות שהגשמנו לו את החלום ושאנחנו מוקפים באנשים טובים. המון אנשים חיבקו אותנו בהלוויה וגם באו לנחם אותנו בשבעה. גם עכשיו פה בנתניה אנחנו מוקפים באהבה. זה נותן לנו כוח להמשיך".
מה הלאה?
"אחרי שהגשמנו את הצוואה של נתנאל לגור בישראל, רכשנו דירה בעיר ימים כי אנחנו אוהבים ים ושמש. זה גם קרוב להכל והמחיר יותר שפוי מבתל אביב. בנוסף אנחנו לומדים עברית באולפן העירוני תחת אגף הקליטה. מתייחסים אלינו ממש יפה ותומכים בנו. אני הייתי שפית ובישלתי לילדים באנגליה, אבל כרגע רק בעלי עובד. הוא מצא עבודה באיקאה. אנחנו מסתדרים כי יש פה קהילה טובה ונחמדה. בגלל שאני צרפתיה התחברנו פה גם לקהילה הצרפתית, אז זה מסתדר. רק חבל לנו שנתנאל לא פה להיות חלק מזה. הוא אהב את המדינה. הוא היה פה להגן עליה בשבת השחורה ואנחנו גאים בבן שלנו".
