בזה נבבה (33) מתל אביב כבר התרגל לשבור שיאים ומחסומים בחייו. האצן העיוור למרחקים ארוכים, כבר הגיע בזכות רגליו וכוח הרצון שלו כמעט לכל פסגה שאליה כיוון בעשרים השנים האחרונות. הוא השתתף באליפויות עולם לריצה ואפילו זכה במקום החמישי באולימפיאדת הנכים בבייג'ין 2008, אך ביום שישי הקרוב הוא יוסיף לרזומה שורה נוספת שמרגשת אותו לא פחות, כשיהפוך באופן רשמי למורה הספורט העיוור הראשון במדינת ישראל.
זו השנה השישית שבה נבבה מגדיר את אולם הספורט של תיכון "מטרו ווסט" בעיר כביתו השני. עד כה שימש כעוזר מורה למורי ספורט אחרים בתיכון הרענני היוקרתי, אך השנה לראשונה הוא ייחשב לחלק מסגל המורים של בית הספר. "ברור שזה מרגש", הוא אומר ל"מיינט רעננה". "מבחינתי זה סוג של הישג. למזלי יש לי סביבה תומכת ואני נמצא במקום עבודה שבו מסתכלים עליי בגובה העיניים ולא כעיוור. ברגע שיש לך את הנתונים האלו מהסביבה, אתה יכול להעיז ולהאמין בעצמך.
"עכשיו התפקיד שלי הולך להשתנות, מהשנה אני אהיה זה שאחראי על החינוך הגופני של מספר כיתות. אני אתן את הציונים, אדאג למשמעת ואלמד את הילדים דרך האני מאמין שלי. אוביל אותם בדרכי שלי. אני לא אגיד שהכל משתנה, אבל יהיה שינוי כי עכשיו הרוב עליי".
מרתון של החיים
נבבה שנולד לפני 33 באתיופיה, הוא עיוור מלידה שעלה לארץ יחד עם הוריו במבצע שלמה כשהיה בן 7. הספורט לא היה חלק מחייו בילדותו ונעוריו. למעשה, רק בגיל 19 הוא נחשף לראשונה לריצה בזכות ידידה שלו, בפניה חשף שיש לו חלום לרוץ. השניים יצאו לריצה ביחד ומשם, כך נדמה, הוא לא הפסיק לרוץ.
"אני חושב שהתאהבתי בספורט כי ראיתי שכולם בו מקבלים אחד את השני. כולם שווים בין שווים. לכן גם התחלתי ללמוד להיות מאמן אתלטיקה במכון 'וינגייט'. חשבתי שאוכל לעזור לנוער דרך הספורט, להביא לבני נוער אמונה עצמית דרך הסיפור שלי".
את לימודיו ב'וינגייט' סיים נבבה לפני שמונה שנים, ומיד החל לעבוד כמאמן ריצה לעיוורים בתל אביב ובדרום. לאחר שהוכיח את כישריו בתוך הקהילה, החל לקבל משרות כמאמן ריצה בתנועות נוער שונות. המגע הכמעט יומיומי שלו עם בני נוער קסם לו, אך נבבה רצה יותר וקיווה שאחד מבתי הספר יקבלו אותו כמורה לספורט.
היו אלו מנהל תיכון "מטרו ווסט" אמנון בר נתן ורכז החינוך הגופני בתיכון עמית טל, שפנו אליו עם הצעה שישמש כעוזר מורה ספורט לפני שש שנים, לאחר ששמעו שהוא סיים את הקורס בוינגייט. "שמחתי לקבל את ההצעה ונכנסתי לבית הספר בסערה", הוא נזכר. "פה אני מגשים את הייעוד שלי בחיים - לחנך".
אתה המורה העיוור הראשון לחינוך גופני, אתה רואה את עצמך כמודל?
"כפורץ דרך, אני מקווה שאסלול את הדרך לעוד מורים עיוורים אחריי, כפי שעשיתי כסטודנט העיוור הראשון ב'וינגייט'. כזה שבגללו שינו מעט את הדברים כדי להתאים אותם אליי".
יש לך פחד שהילדים אולי לא יעשו את מה שאתה מבקש? שינצלו את זה שאתה עיוור?
"לא. אני חושב שהכול תלוי בגישה. ברגע שהם רואים שאני לא מסכן ומסתדר, הם לא יכולים לעבוד עליי".
בחרת במודע לא ללמד בבית ספר של ילדים עיוורים. למה?
"יכולתי לחנך ילדים עיוורים, אבל אז לא הייתי מביא לשינוי שאני מקווה להביא - להעלות למודעות את נושא קבלת השונה והאחר. כשהם רואים מורה עיוור מולם, החשיבה של התלמידים משתנה. הם לעיתים אפילו באים אליי כשאני מסתובב בבית הספר ועוזרים לי להגיע ממקום למקום, וזה שינוי יפה".
