"מאוד התלבטתי בהתחלה אם לנסוע במסגרת המשלחת, היה לי קשה וחששתי מאוד לפני הנסיעה", מספרת הובר בהתרגשות. "אני אדם אופטימי, אני מאושרת שיש לי את המדינה הזאת והמסע הזה היה לי קשה. זו הייתה הפעם השנייה שנסעתי לאושוויץ. בפעם הראשונה נסעתי לפני כמה שנים עם אחותי יהודית, והפעם נסעתי עם הבת והבן שלי והנכדה שלי. מאוד התרשמתי מבני הנוער. הם הקשיבו לסיפור שלי, בכו והתרגשו והרגשתי שזה מאוד מעניין אותם. זה ריגש אותי מאוד".
"לא רציתי שיתייגו אותי כניצולת שואה"
ליה הובר ואחותה התאומה, יהודית ברנע, נולדו בשנת 1937 בעיירה סילג'שומיו שבטרנסילבניה. בשנת 1944, כשהשתיים היו רק בנות 6, הן הגיעו עם משפחתן לאושוויץ ומכיוון שהיו תאומות זהות נבחרו לניסוייו של מנגלה. אמן, מרים-רחל, הייתה מתגנבת מדי ערב לביתן בו הוחזקו ונותנת להן את מנת האוכל הדלה שלה. כל משפחתן נספתה בשואה, מלבד ליה, יהודית והוריהן. בסיום המלחמה חזרו האב, צבי צנגרי, האם והתאומות לעיירה סילג'שומיו, לאחר מכן עברו למולדובה, שם הכירה ליה את יצחק הובר, ונישאה לו, ובשנת 1960 עלו לישראל. תחילה התגוררו בני הזוג באשקלון ולאחר מכן עברו לרעננה, עקב תפקיד שקיבל בעלה כווטרינר הראשי של העיר.
"היום אני שלמה עם עצמי, שיכולתי להראות לילדים ולנכדים שלי אחרי כל מה שעברתי, שאדם יכול להצליח ולהתמודד בחיים, אם הוא שומר על אופטימיות", היא אומרת על הרגשתה עם שובה מהמסע. "אני בחרתי בטוב. אפשר להתמודד עם כל קושי שיש בחיים אם שומרים על גישה אופטימית".
הרגשת בנוח להיחשף ולחשוף את הסיפור שלך בפני התלמידים?
"אני ביישנית, לא אוהבת לדבר הרבה, לא אוהבת להצטלם, ופתאום הייתי עם הנוער באושוויץ והצטרכתי לדבר. אף פעם לא דיברתי על השואה עם הילדים שלי או עם הנכדים שלי. אחותי ואני מעולם לא סיפרנו מה עברנו ביחד, לא רציתי להעלות את זה, כי רציתי להיות כמו כולם ולהשתלב בחברה, לא רציתי שיתייגו אותי כניצולת שואה".
למה?
"כשהגענו לארץ היה דימוי לא טוב על ניצולי שואה - שכולם ממורמרים ומשוגעים. עד למשפט אייכמן, היו המון אנשים שלא ידעו שאני ניצולת שואה. היום אני מאוד גאה במדינה שלי וזה הבית, כאן אני מרגישה ביטחון. עצם העובדה שיש לי מדינה, ושאני רואה את הנוער המקסים שלנו שם - זה הניצחון שלי. אז, עקרו אותנו מהחיים הטובים שהורגלנו בהם וזרקו אותנו לגיהינום, בלי הורים. זה לא היה פשוט לשרוד. האושר הגדול שלי היה כשנולדו לי הילדים. המסע הזה גורם לבני הנוער להעריך את הדברים הקטנים ולקבל פרופורציות על החיים. מי שנוסע למסע בפולין לא חוזר אותו דבר".
יש רגע מסוים במסע שאת זוכרת במיוחד?
"כן, הרגע שהנכדה שלי נאמה בטקס והיא נחנקה מבכי. זה מאוד ריגש אותי. הילדים כולם הקשיבו לדבריה והתמונה הזאת - שמצד ימין המשרפה ומלפנים האנדרטה והנוער, כולל הנכדה שלי - זו תמונה שנחרתה בזיכרוני, אין לי מילים לתאר עד כמה הרגע הזה ריגש אותי. אני מרגישה שהצלחתי. השאיפה שלי הייתה שהילדים שלי לא יעברו מה שאני עברתי, שלא יהיה להם פחד מהחושך".
מה היה לך הכי קשה כשהגעתם לשם?
"בירקנאו הוא מחנה שהשתרע על שטח ענקי, והיום הוא עם דשא יפה וירוק, אבל כשצעדתי שם כל הזמן חשבתי איפה האפר של המשפחה שלי, זה לא פשוט לדרוך על הדשא הזה. זה בלתי נתפס, הרוע שחווינו שם".
ליה מספרת כי אחותה ששרדה איתה את השואה, הייתה חסרה לה מאוד במהלך המסע, אך הפעם, כשנסעה עם ילדיה ונכדתה, הרגישה סגירת מעגל. "כשנסעתי לא ידעתי שארגיש ככה, ורק כשחזרתי הרגשתי שמשהו מבפנים מרגיש לי הרבה יותר שלם עכשיו. המסע נתן לי כוח לקראת השנה החדשה והצלחתי לעמוד בו על אף כל החששות שלי. המסר שלי לאנשים הוא שיסתכלו על מה שיש, שיהיו סבלניים ואופטימיים. לפני הנסיעה היו לי כל כך הרבה חרדות, מאוד חששתי לגבי איך אני ארגיש, אם אעמוד בזה מבחינה פיזית ונפשית, כי מבחינתי אם אני נשברת ליד הילדים זה לא בסדר, ולא נשברתי, הצלחתי".
למה היה לך חשוב לא להישבר?
"כי היה לי מאוד חשוב להראות ולהנחיל לילדים שאפשר לתפקד ולהמשיך את החיים בלי להישבר, להתמודד באופטימיות, לראות את חצי הכוס המלאה, לראות את החיובי בחיים ולא את השלילי. אני מעריכה כל יום שאני קמה על הרגליים ואני מסתכלת על השמיים, על השמש ועל הצמחייה וזה מרגש אותי ועושה לי את היום. בשבילי, הדברים הקטנים אינם מובנים מאליהם. למדתי להתרכז בטוב, במה שיש. אני בוחרת להסתכל על הצד החיובי בחיים. אחותי ואני מעריכות כל דבר שיש לנו. זה שיש לך חתיכת לחם, זה לא מובן מאליו".
"את הסיפור של סבתא אני מכירה מגיל קטן, אבל בכל פעם אני מגלה משהו חדש שלא ידעתי", מספרת נכדתה, זהר לבני. "יש הרגשה שאם אשמע את כל הפרטים, אם אצפה בכל הסרטים ואדפדף בכל התמונות, אבין את שקרה לה, אבל זה לא בדיוק כך. גם להיות כאן, ללכת על האדמה שהיא הלכה עליה, לראות את התמונה שלה מיום השחרור, לעמוד איפה שפעם עמד בלוק ובו חיו עשרות זוגות תאומים, גם עכשיו אי אפשר לתפוס ואי אפשר להבין. הסיפור של סבתא שלי לא נגמר ביום בו היא יצאה מפה, אם כבר הוא רק התחיל אז.
הסיפור שלה ושל מנצחי שואה כמוה הוא לא סיפור עצוב על חושך וקור ורעב, הוא יותר סיפור על תקווה, על כוח, על להעריך את מה שיש. על אהבת הארץ, על הקמת משפחה. על ניצחון לא רק אז, אלא יום יום מאז, מאבק מתמיד לגרש את החושך, לאהוב בחינם, ולחיות".
