בזמן שרובכם ישבתם בסוכה או יצאתם לטיול קצר בארץ, תומר סימונוב מרעננה רץ במדבר "אטקמה" שבצ'ילה. שם, בין גבעות החול המדברי, הרי הגעש ואגמי המלח, במדבר המוגדר כאחד המקומות היבשים בעולם, הוא גמע 250 ק"מ באחת מתחרויות הריצה הקשות בעולם – ה"אטקמה קרוסינג".
בתום שבעה ימי תחרות חצה סימונוב (31), שהשאיר בלוס אנג'לס אישה וילד בן שמונה חודשים, את קו הסיום במקום ה-60 מתוך 99 מתחרים, עם תוצאה של 55 שעות ו-48 דקות. "זה לא באמת משנה לי באיזה מקום סיימתי", אמר הבוקר (ב') בראיון בלעדי למיינט רעננה. לא הגעתי לתחרות כדי להגיע ראשון אלא כדי להציב לעצמי גבולות חדשים ולהראות לעצמי שהמילה "לפרוש", כמו המילה "כישלון" - אינן בלקסיקון שלי". עכשיו כשהוא בדרכו הביתה, הוא מתחיל להרגיש את כאבי השרירים והמפרקים, אך טוען כי הם מינוריים לעומת תחושת הסיפור העוטפת את גופו.
קושי פיזי ונפשי
מירוץ "אטקמה קרוסינג" נחשב בעיני רבים לאחד המירוצים הקשים בעולם הריצה. מדובר באחד מתוך ארבעה מרוצי מדבר נחשבים בעולם, שכונו על ידי מגזין "טיים" כ"מירוצי הסיבולת הקשים שידע האדם". שלושת המדבריות הנוספות הן הסהרה, גובי שבסין וה-"מדבר האחרון" באנטרטיקה. המירוץ בצ'ילה נחשב לקשה במיוחד הן בשל הטופוגרפיה של הרי המדבר והן בשל הגובה שבו הוא נערך, עד ל-2,500 מטרים מעל פני הים.
120 רצים יצאו לדרך ביום ראשון שעבר, 99 מהם שרדו את ששת המקצים, ביניהם סימונוב. בכל יום התחרו האצנים בריצה למרחקים שמזכירים ריצות מרתון, כשהם עוברים בין 35 ל-42 ק"מ, כאשר ביום החמישי, ניצבה בפניהם מטרה כמעט בלתי אפשרית - 72 ק"מ של ריצה וכל זאת כאשר בקבוקי המים והבגדים בתיק שהם סוחבים על גבם. "ביום החמישי רצתי 14 שעות רצוף. למזלי אחריו תוכנן יום מנוחה לפני יום הסיום, שבו רצנו רק 8 ק"מ", הוא מספר משדה התעופה בדרכו חזרה ללוס אנג'לס, שם הוא עוסק בנדל"ן.
אימו, טובי, אשר עקבה אחריו מביתה שברעננה, סיפרה: "בכל סוף יום של התחרות נכנסתי לאתר שהוקם למען המשפחות כדי לבדוק שהכל בסדר, וזה הרגיע אותי קצת, למרות שנותרתי בלחץ. אני שמחה על ההישג שלו, למרות שלא ישנתי שבוע. תומר הוא אחד שמסמן מטרות ומשיג אותם. אני גאה בו על הנחישות שלו, בעיקר מבחינה נפשית. ידעתי שהוא יכול לעשות את זה פיזית, אבל נפשית זה בטח קשה לרוץ לבד ככה במדבר".
להגיע עד הקצה
סימונוב ובני משפחתוו מעידים שהוא תמיד היה אדם ספורטיבי שאהב לבדוק את קצה גבולות היכולת. עד לפני שלוש שנים נהג להשתתף במירוצים "עממיים", אך אז הצטרף לקבוצת רצי מרתון.
יש הרבה אנשים שרצים, אפילו בתחרויות מרתון, אבל איך אדם מגיע לתחרות כזו קשה?
"ראיתי סרט דוקומנטרי על התחרות הזו שהדהים אותי. הבנתי שיש אנשים עם יכולות מדהימות וזה מה שמשך אותי אליה. במהלך התחרות חשבתי על הסרט הזה, כדי לאגור כוחות. ראיתי פה רץ עיוור שהתחרה בי והבנתי שאסור לי להתלונן לרגע, אלא ליהנות".
אז מה שדחף אותך להשתתף בתחרות זה סרט דוקומנטרי?
"לא. רציתי להוכיח לעצמי שאני יכול לעשות את זה. במהלך התחרות רצתי בכאבים אדירים בגלל שבר מאמץ שהיה לי ברגל ימין. זה קרה לי בערך שבועיים לפני התחרות והחלטתי להמשיך להתאמן. כולם אמרו לי לפרוש: הרופאים, אישתי, המשפחה בארץ, אבל אני הצבתי לעצמי מטרה. אני אחד שחושב שגם אם קצת כואב, אפשר להתגבר על הכל ולהמשיך קדימה. זו הגישה שלי לחיים והריצה הזו היא הדוגמה שארצה לתת לילד שלי. זה לא היה קל לעזוב אותם מאחור, אבל אשתי רייצ'ל תמכה בי מאוד והבינה אותי גם בחודשים שהתאמנתי לתחרות ונעדרתי רבות מהבית".
תאר לי את משטר האימונים לקראת המירוץ.
"בכל שבוע הייתי רץ בין 70 ל-120 ק"מ, כאשר בסופי שבוע האימונים היו יותר קשים כי אז רצתי בהרים בכדי להתרגל לטופוגרפיה של המדבר בצ'ילה. במהלך האימונים הייתי רץ עם תיק שהיה די זהה לזה שהיה לי בתחרות עם אותו משקל בשביל להתרגל אליו במהלך הריצה".
ומה הלאה?
"אני די בטוח שאעשה את המירוץ הזה שוב. אני רק לא יודע באיזה מדבר ומתי".
