"הצלת חיים של אנשים. עכשיו שקם את החיים שלך", כך אמר אחד מתושבי רעננה לישי לוי, שלפני כמעט שלוש שנים לכד מחבל פלסטיני בתום מרדף הרואי ברחובות העיר ומנע פיגוע המוני. בעקבות האירוע לקה לוי בפוסט טראומה, מצבו הגופני הידרדר, הוא נאלץ להפסיק לעבוד, נכנס לחובות, ומצבו הכלכלי הורע עד כדי פת לחם. מבצע מימון המונים שהסתיים לא מכבר החזיר לו ולבני משפחתו את התקווה — הוא הצליח להשתקם ואף על פי שהוא עדיין מאוכזב מהתנהלות המדינה, אין לו ספק — הוא ניצל הודות להתגייסות הציבור הרחב בארץ, וברעננה בפרט.
גיבור מקומי
לוי (39) נולד בשיכון רסקו ברעננה. אביו, יליד מעברת רעננה, עבד כל חייו כשוחט וכמדריך שוחטים, ופירנס תשעה ילדים. הוא למד בית הספר הממלכתי‑דתי יבנה, ואחר כך במגמת אלקטרוניקה וחשמל בכפר בתיה. בשעות אחר הצהריים עבד בקטיף בפרדס, ובלולים, כדי לסייע בפרנסת המשפחה. אחרי שחרורו מצה"ל פתח חברה לשירותי גינון, וכן עבד בחברה לפיתוח פטנטים. את אשתו דבורה, ילידת גוש עציון, הכיר בגיל 26. אחרי ארבעה ימים הוא הציע לה נישואין. אחרי חודש התחתנו, עברו לאלעד, והביאו לעולם חמישה ילדים — ניראל (12), יהלי (10), אביאל (9), איתי (7) ואלירן (4).
לוי המשיך לנהל בהצלחה את החברה שלו, וקיבל מכרזי גינון ונוף ציבוריים באלעד, ואשתו ניהלה את המשתלה שבבעלותה. הם חיו ברווחה כלכלית, ולפני ארבע שנים חזרו לרעננה.
בשבת, 19 בדצמבר 2015, השתנו חייהם. הם ערכו ביקור בבית חבריהם, הצמוד לגן העלייה. ניראל ואביאל ירדו לשחק בפינת השעשועים. פתאום נשמעו צרחות מכיוון הגן. לוי היה בטוח שמדובר בריב בין ילדים, אבל הצווחות מקפיאות הדם שנמשכו הקפיצו את רעייתו לחלון הדירה שבקומה הראשונה של הבניין. כשהציצה, הבחינה באדם לבוש במעיל שחור דוקר בסכין קצבים גדולה בני זוג שהלכו לתומם ברחוב — משה לוי שנפצע באורח קשה, ואשתו אושר שנפצעה קל. באותו הזמן, עמדו ניראל ואביאל בסמוך וצפו במתרחש. מישהו מהנוכחים במקום צעק להם לברוח, והם נמלטו והסתתרו, אחד מאחורי עץ רחב גזע והאחר בתוך המגלשה.
"אשתי צעקה לי: 'רוץ להציל את הילדים'. הגבתי אינסטיקנטיבית וירדתי במהירות במדרגות כשאקדחי בידי", הוא נזכר השבוע. "אני נושא עמי אקדח כל הזמן, ואני מיומן בירי. כשהגעתי למדשאה, ראיתי את משה לוי מתמוטט על הדשא, וכל מה שהוא הספיק לומר לי היה: 'מחבל, סכין, שחור, מעיל, ילדים'. צעקתי למישהו להזעיק עזרה, הרמתי ראשי לשמיים והתחננתי לאלוהים שיציל לי את הילדים".
בינתיים החל המחבל לרדוף אחרי אדם נוסף, יואל אדרי, כשפניהם לכיוון בית הכנסת שבמרכז הגן. בית הכנסת היה עמוס מתפללים, ונשים וילדיהם עמלו בחוץ על ארגון אירוע. "צעקתי למחבל: 'ווקף!' (עצור!). הוא עצר, הסתובב לכיוון שלי כשהסכין בידו. צעקתי ליואל שיתכופף, ויריתי ירייה ראשונה באוויר, כדי שכל הנוכחים באזור יהיו מודעים לסכנה, ואחר כך לעבר פלג גופו התחתון של המחבל".
המחבל נפל, קם והחל לרוץ לכיוון בית הכנסת. לוי צעק לאנשים לסגור את הדלתות. יואל ברח ימינה והמחבל עקף את בית הכנסת משמאל, תוך שהוא דוקר את אחת הנשים בזרועה ופוצע אותה קלות. אחר כך המשיך לכיוון היציאה המזרחית מהגן, שם בילו משפחות רבות. "אשה אחת הלכה מולנו עם עגלת תינוק והזהרתי אותה", ממשיך לוי לשחזר, "משפחה שלמה ישבה על אחד הספסלים. לפני שהמחבל הגיע לשורת הסלעים שבקצה המדשאה, כיוונתי שוב ויריתי. הוא מעד על הסלעים, ונפל על המדרכה. גם אני מעדתי ונפלתי. הוא קם והמשיך לרוץ, חצה את רחוב מוצקין ונכנס לרחוב נחמיה, חלף על פני אם שהתחבאה עם תינוקה מאחורי מכוניות חונות. בשלב זה יריתי בו שוב. הוא נכנס לאחת הסמטאות, צרחתי לתושבי הבתים שבסמטה: 'יש מחבל, כנסו הביתה'. אחד השכנים יצא עם מצ'טה, אחרים הזעיקו משטרה".
"הוא הציל את החיים שלנו", אמר לנו בנו של השכן, שפגש אותנו השבוע בעת שחזרנו למקום. לפני כמה חודשים הוא שלח לישי מכתב תודה. "הצלת חיי אדם, לא רק אותי, אלא גם את כל השכנים שלי. קשה לי היה לשמוע שהבחור שהציל חיים של הרבה אנשים, מתמודד יום‑יום, שעה‑שעה עם מצב נפשי פוסט-טראומתי. קשה לי היה לשמוע אותך אומר לי שאין לך יום ואין לך לילה. כאדם, כאזרח, קשה לי לשמוע שמפקירים אותך".
שבר כלכלי
לוי עדיין חי את האירועים, וככל שהוא מתקדם בסיפור, התרגשותו הולכת וגוברת. "המחבל חלף על פני חמישה בתים, קפץ מעל הגדר, רץ דרך כמה חצרות והגיע לרחוב רמח"ל, שם נכנס למטבח של אחד הבתים וניסה לדקור את בעלת הבית. בני משפחתה דחפו אותו החוצה. הגעתי למקום, הצמדתי אותו לקרקע, אזקתי אותו והתחלתי לחקור אותו בערבית. כל מה שעניין אותי זה איפה הילדים שלי. לא ידעתי שהם כבר הגיעו הביתה בשלום. אחר כך שאלתי מי הוא, והוא מסר את כל הפרטים, כולל מידע על הסייען שלו, שזמן קצר לאחר מכן נתפס במחסום קלקיליה. בשלב זה הגיעו השוטרים ומסרתי להם אותו".
במהלך הראיון חשף לוי כי כנער כבר חווה בעבר שני פיגועים קשים — בקו 5 ברחוב דיזנגוף בתל אביב, ובצומת בית ליד. הוא היה עד ראייה למתרחש, ונראה שנפשו הצטלקה כבר אז. הפיגוע השלישי הכריע אותו נפשית ופיזית. שלושה ימים לאחריו הוא לא הצליח להירדם ולאכול. הוא ישב בבית בחוסר מעש, באגרופים קפוצים, ובמשך חצי שנה איבד כ-20 ק"ג ממשקלו. גם אשתו נכנסה להלם. לאחר זמן פנו לביטוח הלאומי, הוא אובחן כפוסט-טראומטי (30 אחוזי נכות) והופנה לשיקום במרכז לנפגעי פעולות איבה. שלושה חודשים לאחר הפיגוע, מצבו הגופני החמיר, הוא איבד את ראייתו באחת מעיניו, ונזקק למקל בהליכתו. מגבר שניהל אורח חיים ספורטיבי (טריאתלון, גלישה, שיט וטיסה), הפך לשבר כלי, שאינו יכול לעבוד לפרנסתו. הוא נאלץ לסגור את העסק שלו, וגם אשתו סגרה את המשתלה. כל הכסף שחסכו לבניית בית בשכונת ילדותו — רסקו — על קרקע שרכשו זמן קצר לפני הפיגוע, אזל לצורך כלכלת המשפחה והטיפולים הרפואיים. הביטוח הלאומי קצב לו בכל חודש 1,395 שקל בגין מצבו הפוסט-טראומתי, לאחר שמשרד הביטחון לא הכיר באובדן הראייה כתוצאה של הלחץ הנפשי שחווה בפיגוע. "חיינו מהיד לפה", הוא אומר בעצב.
בני המשפחה נאלצו לפנות את דירתם ולעבור לבית ישן ומט לנפול, שניצב במגרש שרכשו. מהנדס בניין הזהיר כי התקרה עלולה לקרוס, וכך אכן קרה. חלק מהתקרה קרס. המשפחה נאלצה לעבוד לגור ביחידת דיור זעירה בבית אביו של לוי — 30 מ"ר לשבעה אנשים, ובכל זאת, הם החליטו להביא עוד ילד לעולם. בתם טוהר כבר בת עשרה חודשים. "בפיגוע רצו לקחת לנו שני ילדים, אז חשבנו להביא עוד ילד לעולם. טוהר היא הניצחון שלנו", הוא אומר.
בני הזוג נכנסו לחוב של יותר מ-600 אלף שקל. כמי שכל חייו סייע לנזקקים, ובעיקר לבני נוער מנותקים, תרם מכספו ומזמנו ואף התנדב בזק"א, התקשה לוי לבקש עזרה וללוות כספים מחברים.
התגייסות הציבור
לפני כחצי שנה החליט לוי לפנות לעזרה, ופירסם פוסט מרגש, שחשף לראשונה את מצבו גם בפני רבים מחבריו ובני משפחתו. "שאלו אותי מה הצרכים שלי. אמרתי: להחזיר חובות לחברים, לשפץ את הבית שלי כדי שאוכל לחזור ולגור בו, ובינתיים לממן שכר דירה", הוא מספר השבוע. "כמה אנשים טובים, ובהם בנאים וקבלני שיפוצים, סייעו לשפץ את הבית. כמה חברים ארגנו את המסע לגיוס המונים. גויסו 760 אלף שקל, ובניכוי העמלות, הוצאות פרסום וכמה תרומות שלא כובדו, נותר קצת יותר מחצי מיליון שקל, שנוצלו להחזר חובות. התושבים הוכיחו את עצמם בשעות הקשות. האהבה שלהם נתנה לי כוח. אני גאה בתושבים, אבל מאוכזב מהמדינה, שמתאכזרת לגיבורים שלה. היא מעדיפה אותי גיבור מת מאשר גיבור פצוע".
בימים אלה הוא מנהל תביעה נגד הביטוח הלאומי ומשרד הביטחון, שאינם מכירים באובדן הראייה כתוצאה של הפיגוע. "המדינה נטשה אותי, אף שהיא יודעת שאני צודק, אבל קשה לי לאבד תקווה".
"במקום שהמדינה נוטשת גיבורים שנפצעים, התושבים תופסים פיקוד ועוזרים לפצועים לשרוד", אומרת דבורה, אשתו של ישי. "זה משמח מאוד ומחמם את הלב, אבל עם זאת, עצוב לראות את הקשיים שהבירוקרטיה מעמידה בפני אנשים פצועים, שגם כך המצב קשה להם. עדיין נמשיך להשריש לילדינו את האהבה לארץ ישראל. אין לנו ארץ אחרת".
בקרוב הוא מתכנן לחזור ולהפעיל את חברת "הגן הירוק" שבבעלותו, ולהציע ללקוחותיו שירותי גינון. גם אשתו מתכוונת לפתוח מחדש את המשתלה. "אני כבר רואה את האור", הוא אומר.
אתה מתחרט לפעמים על מה שעשית?
"אני לא מתחרט לרגע. אני מאמין באמונה שלמה שהקדוש ברוך הוא העניק לי את הזכות להציל חיים, וכעת מעמיד אותי במבחן. אני מעדיף לעמוד במבחן מאשר לראות ילד אחד פגוע".
ממשרד הביטחון נמסר: ישי לוי אינו מוכר במשרד הביטחון. הוא מוכר במוסד לביטוח לאומי כנפגע פעולות איבה".
מהמוסד לביטוח לאומי נמסר: "ישי לוי ושני ילדיו הוכרו כנפגעי איבה, והם ממצים את כל זכויותיהם בביטוח הלאומי. משולמת לו קצבה חודשית בשל הפגיעה, והביטוח הלאומי מממן לו ולילדיו את כל הוצאות הטיפולים הרפואיים הנובעים מהאירוע. לוי מטופל במחלקת השיקום בסניף, ובמסגרת תהליך של שיקום מקצועי שהצענו לו, הביטוח הלאומי מממן לו לימודים בתחום המחשוב. הטענות על הקשר בין מצב הראייה שלו לפיגוע התבררו בבירור יסודי — הוא סובל מבעיות ראייה שנים רבות, ולא נמצא קשר בין הבעיות בעיניים לפיגוע, לכן תביעתו בעניין זה נדחתה על ידי הרשות המאשרת במשרד הביטחון".
