אלפי קילומטרים מהבית, בנוף זר כל כך, אך מוכר — מסתובבים מאות צעירים ישראליים. בין ריחות הקארי המתערבבים עם ריחות הפלאפל, בעיר דרמסלה שבהודו, שנצבעת כחול-לבן, יוצאים הצעירים ל"טיול הגדול" של אחרי הצבא, ומבקשים להתרחק ולהתנתק משטחי האש, מהחמ"לים ומהמציאות הביטחונית, שהיו חלק ממנה עד לפני זמן קצר.
בשבועות הקרובים יפגוש אותם סאם גודריץ', בחור בן 36 מהשרון, פוסט טראומתי לשעבר, שהקים עמותה המסייעת לצעירים להתמודד עם "צלקות" השירות. אליו יצטרפו גם דורון מרום וד"ר רוני סיימונס, שני פסיכולוגים קליניים מרעננה.
זאת הפעם החמישית שסאם מגיע להודו, כעומד בראש עמותת "Soul Talk", אך בראש ובראשונה — כבחור בן 36 שלחם בצנחנים בתקופת האינתיפאדה השנייה וחווה בעצמו את השפעת השירות על הנפש. רק לאחר עשר שנים של התמודדות יום-יומית עם הצלקות שהותירה התקופה בנפשו, פנה סאם לעמותת נט"ל, והחל לקבל טיפול נפשי. לאחר שלוש שנים וחצי שבהן עסק בעיבוד הרגשות והזיכרונות, עבר לצד המסייע, מתוך רצון לעזור לאנשים נוספים לטפל בפצעים הפתוחים והנסתרים.
חלק גדול מפעילות העמותה שהקים מתבצע בהודו. סאם טס לשם, אחת לכמה זמן, מספר את סיפורו לצעירים המגיעים לשם לאחר שירותם הצבאי, ומכניס לשיח מושגים רבי-חשיבות מתחום השיקום הנפשי. בו-זמנית פועלת העמותה גם בקרב צעירים בארץ. "המשפט שאני חוזר עליו בראש ובראשונה הוא, שחוויות טראומתיות מעבדים בדיוק כמו שצריך לחטא פצע כדי שלא יזדהם".
לא רק לוחמים
הקשר בין סאם לדורון מרום, פסיכולוג קליני, החל בעמותת "שביל המחר", המוציאה קבוצות של צעירים, שחוו חוויות קשות בשירותם הצבאי, למסעות מסביב לעולם. בהנחייתם של אנשי מקצוע מבקשת העמותה לסייע להם בלמידת דרכי התמודדות וחוסן, ובמקביל, בעיבוד חוויות ובקבלת תמיכה.
מרום, מראשי העמותה, הנחה את סאם במסע שאליו יצאו יחד לקפריסין לפני כשלוש שנים: "כשסאם סיפר לי על כוונתו להקים גוף כזה, שאלתי את עצמי, למה שלא ניקח את הידע של 'בשביל המחר', ובמקום לקחת קבוצה למקום מרוחק כלשהו, נגיע בעצמנו למקום שאנחנו יודעים שהוא מלא ישראלים. בהודו מסתובבים אנשים, וממירים את הקושי שלהם בשימוש בסמים. חלקם נתקעים בהודו למשך זמן רב. חלקם לא נתקעים שם פיזית, אבל כשהם חוזרים לארץ, הם מסתובבים בחוסר חשק, עוברים ממקום למקום, ולא ממצים את הפוטנציאל שלהם".
כבר יצא להם לטפל ביוצאי יחידות קרביות רבים, אבל לא רק. בדרך הם גילו גם תומכי לחימה שסובלים לא פחות. "שמעתי מבחורה, שתפקידה היה לעבור ולאסוף דיסקיות מאנשים שנהרגו, על זיכרונות קשים", מספר סימונס. "היא לא לוחמת, אבל דבר כזה אתה סוחב אתך כל החיים. אתה לא חייב להיות לוחם כדי לחוות חוויות מורכבות בזמן השירות".
מרום מספר, כי אחד מהחבר'ה בקבוצה, שלחם במבצע "צוק איתן", העיד על המראה של החיילת הצעירה, הנושאת בידה את צרור הדיסקיות, כחוויה הכי קשה שהייתה לו במערכה.
סאם מספר על בנות רבות שהוא פוגש בהודו, המתמודדות גם הן עם מועקות: חמ"ליסטיות, תצפיתניות ותומכות לחימה.
טיפול שורש
הצעירים הישראליים בהודו תמיד נכונים להקשיב. "בפעילות שעשיתי עד עכשיו אף אחד לא היה צריך לפתוח. הם הגיעו כדי להקשיב", מספר סאם, "אני מספר את הסיפור שלי, מספר על סימפטומים, על חרדות, על פלאשבקים, דברים שלא מעט אנשים עוברים ולא מקשרים את זה לשירות. הרבה אנשים חושבים שרק אם היה לך אירוע לחימה מטורף שכמעט נהרגת בו, אז זה מוצדק שיש לך משהו שאתה צריך לטפל בו".
כעת, בהנחייתם של אנשי המקצוע מרום וסימונס, תתקיים ב"בית בינה" שבדרמסלה סדנה מקצועית שתעסוק במתן כלים לחוסן ולהתמודדות.
סאם מעיד על קשת רחבה של התמודדויות, שחווים המשוחררים: "יש שחיקה, ויש משהו שיושב על המצפון. זה יכול להיות חובש שלא הצליח לטפל במישהו, או מישהו במחסום שלא הורשה לתת לזקנה לעבור, והיא הזכירה לו מאוד את סבתא שלו. הרבה דברים קטנים שמלווים אותך אחר כך".
יש מכנה משותף לכולם?
"כולם מקטינים את מה שעבר עליהם. החובש אומר 'אני בכלל לא לוחם', הלוחם אומר 'יצאתי מזה חי'. בהתחלה כולם אומרים 'תשמע, הסיפור שלי לא כזה, אבל בוא תקשיב'", מספר סאם, ונותן דוגמה להתנהגות שמובנת בדיעבד אצל אנשים כאלה: "יש את העניין שאתה נמנע מלבלות במקומות הומים, או נמנע מלהיכנס לקונפליקטים. בדיעבד אתה מבין למה אתה תמיד דרוך".
סימונס: "זה עובר כמו וירוס במערכת. זה מוריד את התפקוד של המערכת שלנו פיזית ונפשית. ראינו את זה בצוק איתן באופן בולט. חבר'ה סטודנטים שיצאו למערכה, לפני כן ממוצע הציונים שלהם היה 95 ואחר כך ירד ל-64. החוויה שואבת משאבים, וזאת הבעיה המרכזית, שזה לא תמיד מורגש, ואנשים לא תמיד מזהים את שורש הבעיה".
אתם שייכים לדור אחר, מבוגרים יותר מסאם. יש לכם חברים בגילכם, הנושאים צלקות בנפשם?
מרום: "כשאני יושב עם חבר'ה ומספר להם, הם הרבה פעמים אומרים 'מה זה השטויות האלה'. יש מין אמירה כזאת, שהדור עכשיו הוא דור של בכיינים. אבל כשיושבים קצת, ויש שקט ומדברים, פתאום מישהו מעלה איזה סיפור. לכל אחד מאתנו יש זיכרונות מורכבים יותר שהוא נושא אתו שנים".
אתם חושבים שהמודעות לזה בתוך הצבא משתפרת?
סימונס: "כן. אנחנו בקשר עם הצבא. אנחנו רואים את העשייה של הצבא סביב זה, גם בהכנה של חיילים וגם בעלייה במודעות ובכמות הקב"נים בשטח".
מרום: "הנושא של פוסט-טראומה נהיה עניין מדובר. מה שפעם נחשב לבושה הופך לנוכח. חיילים מספרים על זה, הורים מודעים לזה, הרבה שעות בתקשורת מוקדשות לנושא".
סימונס מסביר, שאם פעם הראייה של הדור שלו הייתה שמפקד הוא כל-יכול, עכשיו זה השתנה. כהורים, הם מודעים לגבולות היכולת של המפקדים של ילדיהם.
סאם אינו איש מקצוע, ולכן אינו מבקש לעסוק בתהליך העיבוד, אבל לשיח סביב סיפורו האישי יש עוצמה רבה בתהליך ובהעלאת הנושא למודעות. המחויבות שהוא חש כלפי כל צעיר וצעירה היא יוצאת דופן. בצניעות רבה הוא מספר כיצד הוא מקפיד להתקשר מדי חודש לצעירים שהוא פוגש, לעקוב אחר ההתקדמות שלהם, ולסייע להם במידת הצורך. עד היום הצליח להגיע סאם לכ-50 אנשים שהחלו בטיפול בעקבות השיח אתו ועם חבריו. כיום, הוא בקשר עם 30 נוספים לפחות, שאחד מהם מתמודד עם זיכרונות משירותו במלחמת יום הכיפורים.
אחרי כל החוויות שאתם נחשפים אליהם, הייתם שולחים את הילדים שלכם לשירות קרבי?
"הם כבר היו", מספר סימונס. "יש לי ארבעה ילדים, ובהם בת שהייתה מדריכת שריון, בן שהיה בצוללות ובן שהיה בצנחנים. זה החשש הכי גדול שהיה לי".