בשבוע שעבר הציגה גלי שחר, חברת מועצת העיר רעננה וראש סיעת "לב", את התוכנית העירונית לבטיחות בדרכים. מעטים יודעים, כי מאחורי התוכנית המקיפה, ניצב סיפור אישי כואב — סיפור שהצמיח חיים של עשייה חסרת מנוח למען הבטיחות בדרכים במדינת ישראל.
לפני 18 שנים, כשהייתה מתכנתת צעירה, קיבלה שחר הצעה לעבור עם בעלה ועם בתה התינוקת, רוני, לשליחות בחו"ל. בדרכם לשדה התעופה, במחלף לכיוון נתב"ג, פגע במכוניתם רכב הסעות שנהג במהירות מופרזת. מעוצמת המכה, הסתובב הרכב והתנגש בגדר ההפרדה. "הדבר הבא שאני זוכרת זה שאני פוקחת את העיניים, מסתכלת על רוני, והעיניים שלה עצומות והיא לא נושמת, ואז אני מתחילה לצרוח".
רוני, בתה הבכורה, הייתה בת שמונה חודשים כשנפטרה בתאונת הדרכים, חגורה בכיסא הבטיחות ומוקפת במשפחתה האוהבת. "לפני שנסענו כל המשפחה הגיעה להיפרד. עשינו מין מסיבות לכל אלה שלא הספיקו לראות אותה. בדיעבד אני מבינה שזאת הייתה מסיבת פרידה".
ככה, בטרגדיה הקשה מנשוא, התחיל מסע חייה החדשים של שחר. "אחרי התאונה חזרנו הביתה, והיה חוסר אונים וכאב גדול מאוד. חוסר יכולת להחליט מה עושים הלאה. כל הציוד שלנו היה במכולה בדרך לקנדה. אנחנו חוזרים לשבת שבעה בבית של ההורים של בעלי, ולא ידענו מה לעשות. בחרנו לברוח לקנדה, שזה כמו לנסוע רק בלי להסתכל לאחור".
השליחות שתוכננה תחילת לשלוש שנים, התארכה והתארכה. רק לאחר שמונה שנים, שבה שחר לישראל עם בעלה ושתי בנותיה הקטנות שנולדו שם. החזרה לא הייתה פשוטה, על רקע הכעס הרב שאותו נשאה שחר כלפי המדינה. לאחר התאונה, התברר כי הנהג הפוגע היה עבריין תעבורתי סדרתי המחזיק בהרשעות קודמות. "כעסתי נורא, איך נותנים לאדם כזה לעלות לכביש ולקחת את הדבר שהכי חשוב ויקר לי? ואיך זה קורה לי, בן אדם שומר חוק, ששירת בצבא ומשלם מיסים".
להתמודד עם הכאב
הרבה זמן התחבטה שחר בשאלות הקשות הללו, עד שקיבלה החלטה להשאירן מאחור, ולהקדיש את חייה לעשיית טוב: "התבגרתי, והבנתי ששינוי לא עושים בהדרת רגליים, צריך להיכנס למקומות הכי כואבים ולפעול בתוכם". כשחזרה ארצה, ידעה שהתנאי לחיים כאן, בארץ שבה שכלה את בתה, הוא שתעשה הכול כדי להבטיח שמה שקרה לה לא יקרה לאימהות אחרות. שבוע לאחר שחזרה, החלה להתנדב בעמותת "אור ירוק". מאז היא כאן. נודדת עם הרצאותיה בין כיתה למשרד, משתפת בסיפורה האישי, חברה בוועד המנהל של עמותת אור ירוק ופועלת יום ולילה להעלאת המודעות לנושא הבטיחות בדרכים.
אין קושי גדול מלשחזר שוב ושוב בהרצאות את היום הנורא הזה. איך עומדים בזה?
"אני זוכרת שכשעשיתי את ההרצאה הראשונה זה היה סוג של ריפוי. הבנתי שזאת כנראה הדרך היחידה לגרום לאנשים להקשיב לחשיבות של זהירות בדרכים. כשאת מגיעה ומספרת את הסיפור האישי, גם אם זה קבוצה של ילדים, הורים, חיילים — מקשיבים לך, כי פתאום את אומרת שזה לא קרה לבחורה ההיא בעיתון, זה קרה לי וזה יכול לקרות גם לכם".
בסוף אחת ההרצאות, פנה אל שחר בחור והודה לה מכל ליבו. בכל בוקר הוא לוקח את הבת שלו לגן והיא לא נותנת לו לקשור אותה לכיסא, אז הוא לא קושר. "הוא אמר לי: 'אני לוקח את רוני, הבת שלך, איתי כל בוקר כשאני נכנס לאוטו'. גם אם הצלחתי לשנות התנהגות אצל משפחה אחת, כבר עשיתי משהו שיש לו משמעות".
המצב אז בארץ היה שונה מבחינת שיעור הנפגעים בתאונות דרכים, לא?
"כן. בעולם הזה של תאונות דרכים יש התעסקות קצת מוגזמת בסטטיסטיקה. בהתחלה זה קומם אותי כאם שכולה. הבת שלי רק אחת. איך אתם סופרים עלייה או ירידה? אבל באמת יש מגמת ירידה, מהמון סיבות. החל בשיפור תשתיות, כוחות הצלה, מכוניות ממוגנות יותר. אבל בכל מה שקשור לממד האנושי אני לא חושבת שהרבה השתנה".
התוכנית העירונית
כיום שחר היא אם לעמית ולדנה, ומגדלת באהבה גם את שיר ואת נועה, בנותיהן של בעלה הנוכחי. בו-זמנית עם עשייתה החברתית, עבדה שחר שנים ארוכות בחברת אמדוקס, ואליה חזרה לפני כחודש וחצי, לאחר חמש שנים שבהן כיהנה כמנכ"לית עמותת "גבהים" וכסמנכ"לית פיתוח עסקי בקרן רש"י.
גם לאמדוקס הכניסה את הנושא כבר לפני שבע שנים, כשהקימה תוכנית בשיתוף העירייה, שבמסגרתה עובדי החברה מגיעים בהתנדבות ומעבירים פעילויות בנושא לתלמידי כיתה ג' בעיר.
את דרכה בפוליטיקה החלה לפני שנה וחצי, כשהשיבה בחיוב לפנייתו של איתן גינזבורג, אז מ"מ ראש העירייה, וחברה אליו כמקום שני בסיעתו, בתנאי שתקבל את תיק הבטיחות בדרכים. לאחר שעזב, החליפה אותו בראש הסיעה. כעת מקווה שחר, שהתוכנית תשמש תשתית יציבה לשינוי עמוק בנושא: "הרעיון לעשות שינוי בתוך המועצה במדיניות, באסטרטגיה ובקביעת סדר העדיפויות. יש לי שותפים נהדרים. עד היום התקציב בעירייה היה 93 אלף שקלים, שמתוכם 70 אחוזים ממומנים על ידי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. גם התקציב שלהם מקוצץ משנה לשנה, וזה לא שנגמרו הבעיות".
מה עיקרי התוכנית בשטח?
"נושא הבטיחות בדרכים קשור מאוד לחינוך, לתחבורה, לסלילת שבילי אופניים, ולוועדות תמרור ומפגעים שיש כאן. בנוסף, הסברה ושיווק של התוכניות, של המסרים. עד היום נעשתה עבודה, אבל לא מספיק. עכשיו גדל התקציב העירוני לכך פי שלושה, ובאמת אפשר לעשות פעולות".
מה למשל?
"להיכנס לכל שכבות הגיל במוסדות החינוך, ללמד תוכנית מובנית ולעשות סימולציות. בנוסף, לדאוג לשיווק בדיגיטל. גם נושא תנועות הנוער למשל בעייתי. הורדה בטוחה בבית הספר זה משהו שקיים היום בכל הארץ, זה בסדר ונחמד, אבל אז אותם הורים מסיעים את הילדים לתנועות הנוער ויש אנדרלמוסיה שלמה. אותו הדבר בנוגע לנסיעות באוטובוסים. יש יופי של תוכנית כשנוסעים לבית הספר, אבל כשנוסעים לתנועות הנוער אין סדר. גם שם אני מתכוונת לעשות שינוי. הנוער מקשיב ורתום, ואפשר להניע בעזרתו את השינוי".
את חושבת שיש אכיפה מספיקה?
"לא. זה חלק מהבעייתיות במדינה. יש כאן הרבה מאוד ליקויים. כשאת מסתכלת על המערכת כמערכת שלמה, אז יופי שיש חקיקה, אבל מה קורה באכיפה ובשיפוט? צריך לעשות הכל כדי לשמור על הילדים".
יש לציין כי במסגרת התוכנית, נבחנת האפשרות להרחיב את מערך האכיפה בעיר ולהוסיף פקחים שיהיו עובדי עירייה.
את מוצאת את עצמך מעירה לאנשים?
"לבנות שלי לא, אבל במקומות שאני רואה שזה ממש קשה וכואב, אז כן. כשהתנדבתי בבית הספר 'פעמונים', הייתי מעירה להורים שהיו מורידים את הילדים שלהם בניגוד לחוק. הייתי שומעת תירוצים כמו 'הבנות שלך עלו על הכביש כנהגות?' אז רק אגיד שהבנות שלי גדלו לתוך זה, הן מודעות מאוד. אצלנו בבית אין אופניים חשמליים. אני סומכת עליהן, וזה גם הרבה עבודה עצמית. בטיחות בדרכים מתחילה מהבית. מהדוגמה האישית שהורים נותנים לילדים שלהם, מהאדיבות שהם נותנים בכביש, מהדוגמה האישית שהם נותנים כשהם חוצים ברמזור אדום, מכיבוד החוק, ומכך שלא רוכשים לילדים כלים ממונעים לפני גיל 16".
